לחיות עם פרשת השבוע – חיי תורה בפרט ובכלל
4
בפרשה אנו מוצאים "מעברים" בין עיסוק בפרט לעיסוק בכלל.
תחילת הפרשה – פרשת נדרים, עוסקת לכאורה בנושא פרטי, אך פרשה זו נאמרה "אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת" (במדבר ל', ב'), ומכאן שיש בה צדדים כלליים.
סיום פרשת מסעי עוסק בעניינה של ארץ ישראל – גבולותיה וירושתה, שזהו ענין כללי, אך יחד עם זאת עוסקים בחלוקת הארץ לשבטים ולמשפחות, שזוהי ירידה לענייני הפרט.
בתורה, כמו במציאות, הפרט והכלל קשורים זה לזה. הפרט נובע מן הכלל, והכלל יורד ומופיע בפרטים.
נעסוק בשני עניינים בתחילת הפרשה ובסופה הנוגעים לכך.
נפתח בסיום הפרשה. חז"ל במדרש אומרים דברים שנראים מוזרים במבט ראשון, ויש לעמול ולהבינם.
נראה שחז"ל מדייקים בפסוקים שבסוף הפרשה (במדבר ל"ד, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ.
התורה מדגישה שהארץ הזו היא ארץ כנען – כנען יושב בארץ. נראה שזהו הרקע לדרשת חכמים (במדבר רבה פרשה כ"ג, י"ב):
זהו שאמר הכתוב (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו". אמר להם הקב"ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".
המדרש עומד על שאלה קשה: רבונו של עולם, לא יכולת לתת לנו ארץ חדשה, שאין בה תושבים? למה בכל פעם שאנו באים לארץ, אנו צריכים להתמודד עם יושביה? היד ה' תקצר?
"כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהלים קי"א, ו') – למה "נחלת גויים"? והתשובה היא: להראותכם את כוחי.
יש להבין את דברי המדרש.
גם בירושלמי עוסקים חכמים בשאלה זו. הירושלמי מצטט אף הוא פסוקים מתהלים (תהלים ק"ה, מ"ג-מ"ה):
וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו. וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּיָהּ.
אלא שהירושלמי מוסיף מילה אחת לציטוט הפסוקים (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו):
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמר: לא הזכיר תורה בארץ, מחזירין אותו. מה טעם, "ויתן להם ארצות גוים", מפני מה, "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".
אדם שלא הזכיר "תורה" ב"ארץ" – לא נתן הודאה על התורה בתוך ברכת הארץ שבברכת המזון – לא יצא ידי חובה ועליו לחזור ולברך.
המקור לכך הוא בפסוקים שהבאנו מתהלים. הירושלמי מוסיף את המילים "מפני מה", למרות שהפסוק אומר: "בעבור". הפסוק נותן טעם, ומה מוסיפה השאלה בירושלמי?
נראה שהשאלה היא אותה שאלה ששאלנו לעיל. "ארצות גויים", "עמל לאומים" – מפני מה? למה לתת לנו ארצות גויים, ולא ארץ חדשה? לשם מה אנו צריכים לעבור את היסורים הגדולים שנובעים מהמלחמה נגד יושבי הארץ?
ועל כך עונה הכתוב: "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".
זוהי הכוונה "להראותכם את כוחי". אין הכוונה להראות כמה ה' חזק, כמה הוא יכול להרוג את אויבינו.
עומק המדרש הוא, שכשאנו יושבים בארץ אנו צריכים לברר לעצמנו מה אנו עושים כאן, לשם מה אנו יושבים בארץ. אם לא נערוך את הבירור הזה – לא נוכל לשבת בארץ.
אנו לא יושבים בארץ כפי שצרפתי יושב בצרפת, אנגלי יושב באנגליה ואמריקאי יושב באמריקה. הם קיבלו ארץ חדשה, ובנו בה את חייהם. ישנן מלחמות פה ושם, אך הבסיס הוא שלכל עם יש ארץ משלו והוא יושב בה.
אנו לא חיים כך. לא באנו לארץ חדשה. אם היינו באים לארץ חדשה, היה זה נראה לנו ענין טבעי. הכל בסדר, יש לנו מדינה ואין בעיות. כך לא היינו מבינים את המשמעות של ישיבתנו בארץ.
לכן הקב"ה מביא אותנו ל"ארצות גויים", ואנו מוכרחים לברר לעצמנו למה אנו יושבים כאן, ולא הם. במה אנו יותר טובים ממי שהיה כאן לפנינו?
כשהתחילו לעלות אנשים לארץ ולהקים מושבות, היו כאן כבר תושבים שקדמו לנו. אמנם הרצל חזה שאנו נבנה את הארץ והם יעשו איתנו שלום והכל יהיה טוב. הוא לא שם לב למסר שעולה מהפסוקים שהובאו לעיל. אך התורה כבר אומרת שאנו באים לארצות גויים, וזה מוביל למלחמות ומאבקים. המגמה של כל אלו היא שאנו נברר לעצמו למה אנחנו ולא הם. במה ישיבתנו בארץ שונה מישיבתו של צרפתי בצרפת.
לפעמים אני שומע שראש הממשלה מכריז: הצרפתי בונה בפריז, האנגלי בונה בלונדון – וגם אנו בונים בירושלים. כשאני שומע כך, אני יודע שעתידה להיות הקפאת בניה. הרי אנו לא כמו הצרפתי בצרפת. אם זו הנוסחה – זה לא עובד. אנו צריכים לברר לעצמנו למה יש לנו זכות לבנות בארץ ישראל ובירושלים.
כשבאו הציונים ואמרו: נבנה עם ככל העמים, מדינה ככל המדינות – היה ברור שזה לא יהיה כך. לנו יש שליחות בארץ. מי שלא יחתור לקיום השליחות המיוחדת שלנו – לא יוכל להחזיק כאן מעמד. פעם יש איום גרעיני מאיראן, ופעם בעיות כלכליות של מחיר המילקי. תמיד יש תירוצים למה לא כאן – שכן אנו צריכים לברר בצורה עמוקה – מה אנו עושים כאן.
אנו באים אל "הארץ כנען", ולא לארץ חדשה, כיון שאנו באים מ"כח מעשיו" של הקב"ה. זו השליחות שלנו כאן.
זו נקודה יסודית שנוגעת לתחומים רבים של חיינו כאן. הזכרנו לעיל את ההתיישבות. גם הצבא קשור לכך. מכח מה אנו באים לשרת בצבא? עלינו להבין שלימוד תורה, בניית מדינה של תורה, שתושביה חיים חיי תורה – זה לא "צ'ופר", זה עצם חיינו. בלי זה אין משמעות לישיבתנו בארץ.
הלימוד בישיבה כחלק מן השירות הצבאי לא נועד, כפי שחושבים, כדי לרכוש ידע, ולהעשיר את המבט התורני וכדומה. זהו עצם חיינו. מי שלא מבין זאת – פוגע ביכולתנו לשבת כאן ולקיים את המדינה. הקשר לתורה הוא המגמה של ישיבתנו בארץ. "בעבור ישמרו חוקיו" – זה הבסיס. בלי זה אין משמעות לכל מה שאנו בונים כאן.
זוהי נקודה הקשורה לכלל.
מתוך כך נעסוק בנקודה הקשורה לפרט.
המשמעות של "חיי תורה", עולה מתחילת הפרשה – פרשת נדרים.
ראשית נדגיש, כי אנו עוסקים בצד הרעיוני של פרשת נדרים. בפועל איננו נודרים נדרים, וכבר חכמים התייחסו למי שנודר בצורה לא חיובית.
א. כתב ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, הלכות נדרים, הל' ב', ס"ק ב'):
וזה בחינת נדרים ושבועות שהאדם יכול לאסור על עצמו כל דבר שבעולם ולעשות מכל דבר שבעולם תורה, דהיינו שיהיה בו מצוה ועבירה על ידי נדר ושבועה.
פרשת נדרים מלמדת, שגם מחיי החולין שלנו אנו יכולים לעשות תורה. אדם רוצה לאכול ארוחה טובה. אם הוא סתם כך הולך לאכול – זה מעשה חולין. אך אם הוא נודר נדר לאכול ארוחה טובה – הופכת אכילתו למצוה (במדבר ל', ג'): "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". כל נגיסה ונגיסה היא מצוה.
לנדרים יש כח להפוך את המציאות לתורה. דבר זה מלמד, שהמציאות כולה קשורה בעומקה לתורה, ולכן היא יכולה להפוך ולהיות תורה בפועל.
לימוד תורה של שנים בישיבה, הוא מקור הכח להפוך את החיים לתורה. "הכל יכול להיות תורה", זו לא סיסמא. אדם הולך לביתו, אוכל סעודה טובה, מבלה היכן שמבלה, מקנח בסרט טוב, ואומר: "הכל תורה". זה לא עובד כך. זה לא סיסמאות, אלא עמל ועבודה של שנים שבהן אדם בונה את אישיותו להיות בן תורה. מתוך העוצמה של התורה שהוא קונה, הוא יכול ללכת ולחיות את החיים כחיי תורה. חיי תורה הם חיים של עומק גדול, שבא מתוך עוצמה גדולה ומשמעותית של תורה.
ב. רש"ר הירש מעיר הערה חשובה העולה מפרשת נדרים, ונוגעת אף היא לתפקיד הלימוד בישיבה.
מודגש בפרשה שהיא עוסקת הרבה בנערה. בתחילת הפרשה (במדבר ל', ד'):
וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ.
ובסופה (במדבר ל', י"ז):
אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ.
לכאורה, הפרשה נוגעת לכל אדם, ולא רק לנערה. מדוע התורה מדגיש את הנערה?
דין נוסף המיוחד לנדרים הוא דין "מופלא הסמוך לאיש". נער שמלאו לו שתים עשרה שנים – נדריו נדרים אף שאינו חייב במצוות (עי' ברמב"ם הל' נדרים פי"א ה"ד).
מסביר הרש"ר הירש (במדבר ל', ד'):
יסוד פסיכולוגי עמוק יש לאותה הלכה, שאין לה דוגמה בכל התורה כולה: תקופת הבגרות לענין נדרים קודמת לבגרות לענין שאר כל המצוות… בשנים אלה הילד נעשה בחור והילדה נעשית בחורה, ויש משמעות גדולה לנדרים שהם נודרים באותה תקופה. הרי אלו נדרים הנאמרים בחשאי ורק ה' לבדו מכיר בהם, אך לא פעם נדרים אלה מכריעים לכל החיים. יש שכל עושר החיים של איש אציל ושל אשה אצילה הוא רק פרי הילולים של נדר שהם נדרו לה' בשחר נעוריהם. וכך תובן רצינות האהבה שה' מקבל בה את נדריהם של נערים ונערות המתבגרים לעבודתו.
מהי משמעות הדברים?
יש הפוגשים בוגר ישיבה, והוא אומר להם: אתם יושבים בישיבה, מאחורי הסטנדר, וחולמים חלומות. אני אחיה חיי תורה, אהיה ישר בעסקים, אקבע עיתים לתורה. חבר'ה, תתעוררו. המציאות היא לא כך. תיכנסו לחיים ותבינו שזה לא פשוט. אם ישאלו אותך "איך מגיעים ללשכת התעסוקה?", תגיד: "תלך ישר – תגיע ללשכת התעסוקה". אין דבר כזה להיות ישר.
על כך אומר הרש"ר הירש: זה לא נכון. אל תקשיבו לדברים כאלה. התורה אומרת, שזמן הנעורים הוא הזמן המתאים לחלום חלומות ולקבל החלטות – לנדור נדרים.
את ההחלטות החשובות בחיים לא מקבלים "תוך כדי תנועה", כשאתה כבר במהומת החיים, שבוי במציאות ושחוק.
כדי להישמר מהשחיקה, יש לקבל החלטות "בנעוריה בית אביה", לפני שנכנסים למהומת החיים של המבוגרים.
מובן, שכל החלטה צריכה להיות עם זיקה למציאות. אך את ההחלטה להיות ישר – עליך לקבל לפני שנכנסת לבעיה. אתה מחליט מראש שאתה שומר על ההלכה, ולא נכנס לפינות בעייתיות. אתה קובע לעצמך גדרים וקביעויות של לימוד שישמרו עליך בכיוון הנכון.
את ההחלטות האלה מקבלים בישיבה, לפני שיוצאים לחיים. אל תאמר: "נחכה ונראה, נפגוש את החיים ואז נחליט איך לחיות". עכשיו, כשאתה בישיבה, אחר שנים של לימוד, כשאתה בגדולתך ובמיטבך – זה הזמן לקבל החלטות אמיצות, נכונות וטובות. החלטות אלו הן הערובה לחיים של תורה.
אם אדם חי "בעבור ישמרו חוקיו" – חייו יכולים להיות חיי תורה. אולם מי שמקבל את ההחלטות מתוך החיים ולא מתוך עוצמה של תורה – לא יוכל להפוך את חייו לחיי תורה.
תחילתה וסופה של הפרשה נקשרות בדרך של חיבור לתורה מתוך לימוד בעוצמה ובהתמדה של שנים. כך קונים את האפשרות לחיות חיי תורה.
אין משמעות לחיים – לפרט ולכלל – בלי שמירת התורה, ובלי שדבר ה' מאיר את דרכנו.