לחיות עם פרשת השבוע – משהו חדש מתחיל
4
בפרשת השבוע אנו עוברים שינוי – מתחילים ספר חדש. זהו מעבר משמעותי, מארבע חמישיות של התורה, לחומש החמישי. את ספר דברים אמר משה מפי עצמו, וכפי שמסביר הגר"א, שבכל התורה כולה שכינה מדברת מגרונו של משה, וכאן משה מקבל את הנבואה, ומוסר אותה לישראל בלשונו ובסגנונו.
השינוי הזה קשור לשינוי נוסף – ההכנות לכניסת ישראל לארץ. משה רבנו נואם את נאום הסיכום שלו, ומכין את עם ישראל לקראת כניסתו לארץ ישראל.
שינויים הם תמיד דבר קשה ומורכב. השינויים קשורים גם לדברים שהתרחשו השבוע בעולם: א. נחתם הסכם מול איראן. אנו יודעים שהמשמעות של ההסכם הזה עבורנו היא לא פשוטה בכלל. ב. דו"ח לוקר, שהוכן עבור הצבא, כדי לבחון את הערכות הצבא מחדש לאור המציאות החדשה של מדינת ישראל.
מבלי לקרוא את כל הדו"ח, ניתן להבין בין השורות, כי הדו"ח מבוסס על שינויים עמוקים שעברו על מדינת ישראל.
עובדה מדהימה היא, שכיום צה"ל לא נלחם כלל מול מדינות. "אין בעל הנס מכיר בניסו", ואנו לא שמים לב כי כבר אין לנו איום ממשי על גבולות המדינה. כל הצבאות באזור מתפוררים. מצרים, סוריה, ירדן, עיראק – כל אלו כבר לא מהווים איום משמעותי על מדינת ישראל.
צה"ל התאמן במשך שנים למלחמה מול צבאות של מדינות אויב, אבל מזה למעלה מארבעים שנה, מאז מלחמת יום הכפורים, אין לנו מלחמה מול צבא. בעשרות השנים האחרונות אנו נלחמים מול ארגוני טרור. זו הפעלה שונה לחלוטין של הצבא. הצבא, כגוף גדול ומסובך, עובר שינויים כאלה לאט, אך כיום מבינים כי המציאות השתנתה, וצריך לחשוב מחדש על תפקידו ותפקודו של הצבא. כיום הצבא מתפקד כמשטרה, יותר מאשר כצבא.
זה דורש שינוי. יש להגדיר מחדש – מיהו האויב, נגד מי נלחמים ומהי דרך המלחמה. המשקל עובר מהצבא אל הציבור – אל העורף. כח העמידה הוא עיקר המלחמה כיום, ושם אנו צריכים להשקיע.
כשנלחמים מול צבא, אף כי יש תפקיד למורל, לכח העמידה ולעוצמת הרוח, עיקר המשקל הוא בכוחו ובמקצועיותו של הצבא. אולם במלחמה מול טרור הדברים משתנים. הפירוש המילולי של המילה טרור הוא: פחד. נגד פחד לא נלחמים במקלות, אלא באומץ, בכח עמידה.
כשיש נחישות וכח עמידה, אפשר לנצח את הטרור. אם הטרור לא היה מפחיד אותנו – הוא לא היה מצליח. אם תגובה לפיגוע, חלילה, איננה הקפאה, אלא חזרה לגוש קטיף, למשל – הטרור לא מצליח להפחיד והוא ממוגר.
הדו"ח המדובר מבין, שכיום סוג המאבק הוא שונה. יש להשקיע בחינוך ובהסברה, ובלשוננו – ברוח, באמונה ובאחדות העם.
"כל הארץ חזית" – זה כפשוטו. אין היום לצה"ל חזית שבה הוא נלחם מול האויב. אין צורך לשים טנקים על הגבולות, כדי למנוע פלישת כוחות אויב. זו מציאות אחרת לגמרי.
אויבינו נלחמים זה בזה (ישעיהו י"ט, ב'):
וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה.
אחר כמה שנים שאנו שרים (תהלים ל"ז, ט"ו):
חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה.
זה קורה…
השינויים הללו דורשים מאיתנו העמקה במה שנדרש מאיתנו.
איראן איננה מאיימת על גבולות המדינה, אך היא מהווה איום קיומי. איום הגרעין (שמתאים יותר לקרוא לו קליפה…) הוא לכאורה איום קיומי.
גם כאן, כח העמידה והאמונה הם התשובות הפשוטות והעמוקות ביותר לכך.
בפרשת השבוע נאמר (דברים ב', כ"ה):
הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.
כדי להבין את משמעות הפסוק, נתבונן בהבדל בין שני פרקים דומים וסמוכים בתהלים. את השאלה על ההבדל בין הפרקים שמעתי מהרב רוזנטל זצ"ל.
בפרק קל"ה נאמר (י'-י"ב):
שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן. וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.
ובפרק קל"ו נאמר (י"ז-כ"ב):
לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
מדוע לא מוזכרות "כל ממלכות כנען" בפרק קל"ו?
התבוננות בשני הפרקים מעלה שעל אף הדמיון ביניהם, הם עוסקים בדברים שונים. הסיום של כל פרק מלמד על תוכנו.
פרק קל"ה מסתיים (י"ט-כ"א):
בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרֲכוּ אֶת ה' בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה'. בֵּית הַלֵּוִי בָּרֲכוּ אֶת ה' יִרְאֵי ה' בָּרֲכוּ אֶת ה'. בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ.
ופרק קל"ו מסתיים (כ"ה-כ"ו):
נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
פרק קל"ה מדבר לעם ישראל, ומתאר את חסד ה' עלינו. פרק קל"ו עוסק בגבורתו של ה' מול האומות.
ההבדל בא לידי ביטוי בממלכות כנען. ל"א המלכים שהיו בארץ ישראל לא היו מדינות גדולות. המלחמה נגדם לא מבטאת את גדולתו של ה'. סיחון ועוג, לעומת זאת, היו מלכים גדולים ואדירים, שהנצחון עליהם מבטא את גדולתו של ה'.
לכן בפרק קל"ה מוזכרות "ממלכות כנען". הנצחון עליהם הוא חלק מחסד ה' עלינו. בפרק קל"ו הן לא מוזכרות. זו לא מלחמה כל כך גדולה. כפי שעוצמתו הצבאית של צה"ל לא באה לידי ביטוי מול החמאס. זה קטן עלינו…
בפרשת השבוע עם ישראל נמצא אחרי המלחמה בסיחון ובעוג. הסתיימו המלחמות מול צבאות, ומתחילה מלחמה מול צבאות מקומיים, של ערים. לכן הפתרון הוא: "החל תת פחדך". הפתרון הוא בכח הרתעה ולא בעוצמה צבאית בלבד.
על דרך הרמז, רמוזה גם איראן בפסוק הזה.
הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.
"אשר ישמעון" – ראשי התיבות וסופי התיבות של המילים הללו: אירן. כל העמים, תחת כל השמים – לא רק הסמוכים לנו – צריכים לשמוע עלינו ולפחד מאיתנו. מה הם ישמעו? הם יכולים לשמוע שגם לנו יש גרעין, וזה חשוב. אך יותר חשוב, שישמעו את "שמעך". את העוצמה הרוחנית שלנו. איראן הם "דתיים", ובאים מכח האמונה. לכן אנו צריכים לבוא מולם באמונה, ואמונתנו עמוקה וגבוהה יותר. ה' אלוקינו הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים. אם נביא את האמונה שלנו לידי ביטוי – "ורגזו וחלו מפניך".
אין זה מקרה, שבאותו שבוע בו נחתם ההסכם עם איראן, התפרסם דו"ח לוקר.
ההבנה היא שמרכז הכובד עובר למציאות הרוחנית. כך נאמר בלשון בית המדרש את המסקנות.
גם אנו צריכים לעבור שינוי. אנו צריכים להשקיע בעוצמה הרוחנית, בישיבות. אין לנו אויבים ישירים, ולכן צריך פחות לתת משקל לצבא, אלא לעוצמה הרוחנית. זו התשובה לאיומים נגדנו.
אנו צריכים לעמוד באומץ ולשנות את התפיסה. עומדים מולנו שלושה אל"פים – איראן, ארצות הברית, איחוד אירופי, שמתערב גם הוא בקלחת. מולם אנו צריכים להעמיד שלושה אל"פים שלנו.
מול איראן, שבאה באמונה, כביכול, נעמיד אמונה. מול ארצות הברית – אהבה, ומול איחוד אירופי – אחדות, ואפשר גם אחריות, בשביל האל"ף הנוסף…
השבוע הזה הוא שבוע דרמטי. ראשית – בתורה, אנו פותחים ספר חדש. אמרנו: "חזק חזק ונתחזק", ובכוחות מחודשים אנו מסתערים על הספר החדש ועל "בין הזמנים" שמגיע השבוע.
אבל משהו חדש קורה גם בעולם. התפיסה משתנה. מרכז הכובד עובר אל הרוח, שהיא התשובה לשאלות האמיתיות שאנו מתמודדים איתן.
הרוח תיתן לצבא את מה שהוא זקוק לו באמת – את הכוחות הרוחניים, הנחישות, כח העמידה של האומה, שהיא זו שקובעת.
כשהאומה חזקה, הצבא מאבד את תפקידו והופך להיות כמו שוט על הקיר – זה איום בלבד, אך אין צורך באמת להשתמש בו. זו המציאות שעם ישראל נמצא בה היום.
לכן מרכז הכובד עובר אלינו – לבית המדרש, ל"פנים אל פנים". יש לחבר את האנשים לעוצמה הרוחנית.
זו תהיה התשובה האמיתית והחזקה לאויבינו. זה שדה הקרב האמיתי, ובו נעשה ונצליח בע"ה.