לפעמים צריך להוכיח…

4

רציתי לשתף אתכם בחויה שהיתה לי בלימוד פסקא מדברי חכמים, שטלטלה אותי באופן אישי.
הזוה"ק מספר על רבי יוסי ור' חייא שהלכו בדרך, ובתוך כך אמרו שם (ח"ג תזריע, מ"ה ע"ב, בתרגום):

בעוד שהיו הולכים פגשו באדם אחד ופניו מלאים בנגעים, והיה קם מתחת אילן אחד. הסתכלו בו וראו פניו אדומים מחמת הנגעים. אמר לו ר' חייא: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר ר' יוסי: חוטא הוא, שאם לא כן לא היו נרשמים בפניו אלו הנגעים הרעים, ואלו לא נקראו יסורים של אהבה. אמר ר' חייא: ודאי כך הוא, כי יסורים של אהבה מכוסים הם מבני אדם… בתוך כך הגיעו בניו (של אותו אדם). אמר בנו הקטן: כאן עזרת השמים. פתח ואמר (קהלת ז'): "את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך בדעתו"… עוד, "יש צדיק אובד בצדקו", כי כשהרשעים מרובים בעולם והדין תלוי, צדיק אובד בצדקו, שהוא נתפס בעוונותיהם כמו אבי שנתפס בעוונותיהם של בני עירו, שהיו כולם עזי פנים, והוא לא הזהיר אותם ולא היה מביישם לעולם, והיה מעכב בידינו שלא נתגרה ברשעים, והיה אומר לנו (תהלים ל"ז): "לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה". אמר אביו: ודאי הקב"ה העניש אותי בזה, כי היה רשות בידי למחות בידם ולא עשיתי, ולא בזיתי אותם, א בסתר ולא בגלוי… כמו שעונש האדם הוא משום דיבור רע, כך עונשו משום דיבור טוב שבא לידו ויכול לדבר ולא דיבר… כל שכן אם העם הולך בדרך עקום, והוא יכול לדבר להם ולהוכיח אותם ושותק ואינו מדבר… "נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר", נעכר בנגעים של הטומאה, וזהו שאמרו שדוד המלך נלקה בצרעת.

כשראיתי את הדברים הללו, נזכרתי בדברי הגמרא בשבת (נ"ה ע"א):

דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט'): "ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'". אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו. אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו. אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי, והיינו דכתיב (יחזקאל ט'): "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו", וכתיב: "ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית". תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי, אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.

מי שהיה בידו למחות ולא מחה – הוא נענש ראשון.

המפגש עם הזוה"ק ועם הגמרא טלטל אותי. אני מתלבט הרבה בשאלות הללו. אנו עכשיו בשיחת מוסר, וזו השיחה שהכי קשה לי בכל השבוע. מי אני שאתן שיחת מוסר לבני הישיבה?! הרי אני יודע לכמה מוסר אני זקוק בעצמי, ואיך אני נותן מוסר לאחרים?
כיון שיש לי תפקיד בישיבה, אז אני עושה את זה. אך בדרך כלל איננו מוכיחים בצורה גלויה ומפורשת.
האם זו חוזקה או חולשה?
התחושה הראשונית, והיא תחושה אמיתית, היא שיש אמון גדול בכל אחד ואחד. אני מבינים שכולם אנשים גדולים, הדורות הולכים ומתקדמים, ויש לנו עוצמה של אמון באנשים. אנו רוצים שכל אחד יגיע בעצמו לעשות דברים טובים, מתוך בחירה וחופש, ולא מתוך הכרח וכפיה.
בדרך כלל אנו לא אומרים לאנשים את דרכם הרעה, אלא מדברים מלמעלה, וכל אחד יעשה את חשבון נפשו ויתקדם. יתכן שתלמידים מגיעים לישיבה בגלל החופש הזה, בגלל שלא מוכיחים בשער, לא דורשים דרישות, אלא נותנים אמון שכל אחד יתקדם בזמן שלו ובקצב שלו. כך טוב לכולם…
אך לפעמים זה נראה כתירוצים. אולי זו חולשה? הרי גם אותו אדם שעליו מסופר בזוה"ק, חשב שלא צריך למחות. כנראה היתה זו השקפת עולם שהוא עמד מאחוריה. יתכן שהוא לא הוכיח את בני עירו כי הוא חשב לעצמו: "וכי אני יותר טוב מהם?!". אך מי שיש לו תפקיד, כמו דוד המלך, לא יכול להימלט מכך. אף אם הוא עניו שבעניו, עליו למחות במי שהולך בדרך לא טובה. אם אינו מוחה – הוא נענש על כך. לפעמים זו חולשה ולא עוצמה.
לפעמים צריך להעמיד את הדברים על הווייתם, ולומר שיש דברים לא טובים.
אין זה אומר שאני כבר בסדר, אך יש כאן דברים לא ראויים ויחד נברר את הדרך הטובה ונתקדם לקראתה.

בעקבות הדברים, אני רוצה למחות ולהוכיח על דברים שזוקקים תיקון בקרבנו. אני מצפה שמישהו יבוא אחר כך ויוכיח אותי על דברים שאני צריך לתקן. אני אודה לו על כך מאוד.

שני דברים נראה שטעונים תיקון בבית המדרש.
א. דיבורי חול בזמן לימוד תורה, ובמיוחד בזמן התפילה. דיבור בתפילה הוא רעה חולה, וגדולי ישראל אמרו על כך דברים חריפים מאוד. כשאדם מפסיק את תפילתו ומדבר – הוא מזלזל בתפילה.
ב. בעיית השימוש בסמארטפונים. זוהי רעה חולה, שיש לעמול כדי לתקנה.
כפי שכולם יודעים, המכשירים הללו יוצרים מציאות שבה אדם לא נכנס באמת לנושאים שהוא עוסק בהם, בין אם זה לימוד תורה, דיבור עם חבר, קשר זוגי או "דייטים". כל צורה של קשר נפגעת מהעובדה שאדם בכל רגע נתון יכול לעזוב הכל ולראות מה אומר לו המכשיר.
עלינו להחליט שבית המדרש נשאר נקי. גם להתפלל מתוך המכשיר או לסכם בעזרתו שיעורים זו בעיה. המכשיר הזה צריך להיות מחוץ לתחום.
איננו עוסקים בבעיית התכנים השליליים שניתן לפגוש בשימוש במכשיר. זה דבר שהוא בעייתי בכל מקום. גם כשהתכנים חיוביים – צריך לשים להם גבולות. כמו בכל תחום בחיים, גם כאן – כשעוברים את הגבול נוצרת בעיה.
אם המכשיר נמצא עליך כל הזמן – הוא שולט עליך. הוא קובע לך מתי להסתכל בו, מתי להפסיק את מה שאתה עושה ולעבור להתמקדות במכשיר.
אולם אם המכשיר לא עליך כל הזמן – ולשם כך יש לוקרים וכדומה – אתה שולט. אתה מחליט מתי לבדוק מה קרה, אם קיבלת הודעה חשובה, אם פרצה מלחמה או משהו חשוב אחר…
כשהמכשיר בכיס, בכל רגע יכול להגיע רטט – וכבר האדם מאבד את הקשב שלו למה שהוא עושה. הוא טרוד בשאלה – איזו הודעה הגיעה?
לסגור את המכשיר בלוקר זה לצאת לחירות. זה יוצר קשרים חברתיים עמוקים, מאפשר לדבר ולהקשיב, מחזק את הקשר לתורה.
כולנו יודעים שכניסה רצינית לסוגיא מצריכה זמן. אם בכל רגע אתה יוצא מהסוגיא – לעולם לא תוכל להבין אותה כראוי. כשכל רגע מפסיקים להקשיב למציאות ועוברים למכשיר, האדם מתנהג כמי שיש לו בעיות קשב. זו בעיית קשב שמקורה בהתנהגות, ולא בתפקוד המוח.

בע"ה נתחזק כולנו בדברים אלו, נשוב בתשובה, ונקבל את ימי חודש אלול כראוי.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *