לחיות עם פרשת השבוע – שעת טירוף ושעת גאולה
בכל שנה אני לומד מחדש את פרשת כי תצא, ובכל שנה הראש שלי מתמקד בסופו של דבר באותו ענין – ביטוי מיוחד המופיע בפרשה שלוש פעמים, ולא מופיע עוד בכל התורה: "בדרך בצאתכם ממצרים".
דברים כ"ג, ד'-ז':
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.
דברים כ"ד, ח'-ט':
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
דברים כ"ה, י"ז-י"ט:
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
בכל אחד מהפסוקים הללו דורשים חכמים בספרי דרשה זהה:
"בדרך", בשעת טירופכם, "בצאתכם ממצרים", בשעת גאולתכם.
חז"ל, בהקשבתם העדינה לדברי התורה, ראו שיש בביטוי זה דבר והיפוכו. "בדרך" – מציין ארעיות וחוסר קביעות. יתירה מזו, הדרך היא "בחזקת סכנה", שעל כן אנו מתפללים "תפילת הדרך". הדרך מבטאת מציאות בעייתית.
"בצאתכם ממצרים", לעומת זאת, זהו ביטוי מרומם. היציאה ממצרים מבטאת את הגאולה ואת החירות העליונה שעם ישראל שואף אליה.
נמצא, שהביטוי "בדרך בצאתכם ממצרים" עוסק במצב מעורבב, שבו עם ישראל נמצא מצד אחד בדרך, ומצד שני בצאתו ממצרים.
המציאות המורכבת מגיעה בכל פעם שעם ישראל עובר תהליך של התקדמות וגאולה. התהליך איננו מתרחש בבת אחת. על כן יש בו כפילות – יש דברים הנובעים מהדרך, מהתהליך, ויש דברים שניזונים מכח העתיד שאליו התהליך צועד ומתקדם, וניתן לטעום בהם את טעם הגאולה.
עמון ומואב לא קידמו בלחם ובמים – הם ראו את הדרך, את הבעיה שעם ישראל נמצא בה, ולא קלטו שזהו חלק מ"צאתכם ממצרים".
מרים לא ראתה שמשה הוא מנהיג מיוחד שהוציא את עם ישראל ממצרים, ולכן נכשלה בדיבור עליו.
עמלק אף הוא מנצל את היות ישראל בדרך, ומתמקד בנחשלים במקום בגודל של התקופה.
גם אנו, במציאות החיים של הדור שלנו, חיים במציאות כזו שיש בה כפילות וסתירה.
מצד אחד אנו בתקופה גדולה, תקופה של גאולה, ומצד שני אנו מתמודדים עם קשיים גדולים מאוד, שלא שערום אבותינו.
הציבור שלנו, יותר מכל ציבור אחר, מתייחד במורכבות הזו. אנו קשובים למציאות החדשה, ליציאת מצרים של הדור שלנו, ואנו רואים בתקופתנו "אתחלתא דגאולה". אולם זו רק ההתחלה, ואנו עדיין בדרך עם כל הקשיים המתלווים לכך.
העם והתורה עוברים ממצב של גלות למצב של גאולה שלמה, וזהו תהליך ארוך ומורכב, שיש בו גם "שעת טירופכם" וגם "שעת גאולתכם" ביחד.
נעמוד על כמה דברים שבהם ניתן לראות ביטוי לכך.
א. מינוי דיינים.
זכינו, והציבור שלנו מצמיח דיינים גדולים ותלמידי חכמים בשיעור קומה עצום.
מדהים ומצער לראות, שבנקודות הכרעה רבות, רק לציבור שלנו אכפת באמת מהתורה.
לאחרונה פסק הרכב בראשות אחד מחשובי הדיינים שהצמיח הציבור שלנו פסק דין אמיץ בענין גט לאשה שבעלה לא בהכרה מלאה. רבנים רבים, וביניהם הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב דב ליאור ועוד סמכו את ידיהם על הפסק.
אולם, יש ציבור שמסרב להכיר בכך שיש דיינים רציניים מהציבור שלנו. הם לא קיבלו את הפסק, ומתנגדים לבחירתו של הדיין הציוני לבית הדין הגדול. אמרו להם: בואו נשב, נדבר, נלבן את הדברים כשם שמלבנים ומבררים בבית המדרש. נלך על פי הרוב, ואם הרוב יתנגד לפסק – הוא יתבטל. אך לשוא. מתברר, שהרצון להכריע את ההלכה כדרכה של תורה הוא נחלת ציבור אחד בלבד. ציבורים אחרים רואים במינוי דיינים פוליטיקה, ולא תורה.
ודאי שבכל ציבור יש אנשים פרטיים שחשובה להם התורה והם עוסקים בה במסירות. אולם מבחינה ציבורית, אנו עוסקים בתורה, במינוי דיינים ופסיקה על פי דרכה של תורה, ויש מי שעסוק בפוליטיקה.
זוהי מחמאה לציבור שלנו, שרבנים שצמחו בבתי המדרש שלנו מגיעים לעמדות חשובות. יחד עם זאת, זו אחריות גדולה. התורה נמצאת בידינו ועלינו לשמור עליה ולרומם את קרנה. אל נפקיר את התורה בידי אנשים שחושבים רק על פוליטיקה.
אנו מבינים, שאנו "בדרך בצאתכם ממצרים". אנו מקשיבים לתהליכים שעם ישראל עובר. אנו מבינים שה' מנהיג את עם ישראל, ומנסים לראות את יד ה' בכל התהליכים שעם ישראל עובר בדורות האחרונים. על כן מעניין אותנו רצון ה' ודבר ה', ולא רק הפוליטיקה שיש בדברים. מי שמתעלם מיד ה' המנהיגה את עם ישראל – מתעלם גם מן התורה.
ב. גיור.
איננו עוסקים כעת בשאלה המעשית, בבתי הדין האלטרנטיביים וכדומה.
הנושא העקרוני הוא חשוב. יש כאן בעיה אמיתית של מאות אלפים שבאו לארץ וחיים בה. יש צורך דחוף לדון בדברים כדרכה של תורה ולהכריע. בפועל, הפוליטיקאים מחליטים, ולא אנשי התורה. כיון שהדיון התורני לא נעשה – המצוקה מתגברת ומחפשים פתרונות חלופיים. חשוב לדעת שהבעיה היא בעיה אמיתית, ויש לעמול ולמצוא לה פתרונות.
הוצעו פתרונות, כדרכה של תורה, ויש לדון ולהכריע – מה אפשרי ומה לא, איך פוסקים וכיצד נוהגים. בפועל, דבר לא נעשה, לא דנים ולא מחפשים פתרונות. פוליטיקאים צרי אופק קובעים כיצד יתנהל הגיור במדינת ישראל.
הדיון התורני ההלכתי כלל לא נעשה. הציבור שלנו שב וקורא לדון בדברים ולפעול על פי גדרי ההלכה, וציבורים אחרים נותנים לפוליטיקאים להחליט בכך, בלי קשר לתורה ולהלכה.
ג. יש גם צד שני למטבע. עד כאן עסקנו בדברים הנובעים בראייתנו את התקופה בבחינת "בצאתכם ממצרים" – מהבנת התקופה כתקופה של גאולה. אך יש בציבור שלנו גם תופעות הנובעות מהיותנו "בדרך". יש תופעה של התרחקות משמירת ההלכה, המגיעה עד לדברים קשים ויסודיים ביותר. נושאים הקשורים לטהרת המשפחה נפרצים, בצורה שלא היתה בעבר.
הפתיחות וההקשבה גורמות להקשבה גם לרוחות זרות, והתרבות המערבית חודרת ברוח פרצים לבית המדרש. חשוב להיות ערים גם לכך.
ד. גם בצד הבטחוני, אנו חיים בתקופה שיש בה סתירות.
הפרשה פותחת במילים (דברים כ"א, י'):
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ…
המדובר במלחמת רשות, הנעשית "להרבות בגדולתו ושמעו" של המלך (רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"א). לכבודו של המלך עם ישראל יוצא למלחמה.
כמה אנו רחוקים מכך היום. כביש 443 סופג אבנים ופיגועים, בירושלים מאות זריקות אבנים ובקבוקי תבערה – וצה"ל שותק.
זה מזכיר את התקופה שקדמה למלחמת לבנון השניה. אז צה"ל פעל בגישה של "אפס מטרות" – אנו נעשה הכל כדי לא להיות מטרה לאויב. לשם כך הרחיקו את הסיורים מהגדר, שמרו על שפיפות ושקט, העיקר שהאויב לא יצליח לחטוף חיילים.
כשפועלים כך, מספיקה טעות אחת קטנה, ובמקום 0 מטרות יש 0.1 מטרות. כך קרה, לצערנו.
נראה שכך פועלים היום. עושים הכל כדי לא ללבות את האש, לשמור על השקט בכל מחיר. אך המצב הולך ומחמיר, וחלילה נגיע לרגע שבו לא נוכל להבליג ונצטרך לפעול נגד הטרור.
כשמתחילים לפעול, פתאום מגלים שיש לאויב מנהרות, שהבתים ממולכדים… חושבים שאם אנו שומרים על שקט, גם האויב הולך לישון…
גם בנושא זה אנו חיים בתוך סתירה. מצד אחד אנו "בצאתכם ממצרים". יש לנו צבא גדול וחזק, עם יכולות גבוהות, עם אידיאלים ומסירות נפש.
ויחד עם זאת, אנו "בדרך – בשעת טירופכם". מציאות של טירוף, של זריקות אבנים במרכז הארץ, של תרדמה של כל המופקדים על הבטחון של האזרחים.
אנו חיים כל הזמן בכפילות. רואים את הגאולה ההולכת ומתקדמת, ויחד עם זאת את הקשיים והבעיות שבתהליך.
מפרשת השבוע אנו צריכים ללמוד כיצד פועלים "בדרך בצאתכם ממצרים".
מפרשת עמלק נלמד כיצד להתמודד עם אויבים.
מפרשת מרים נלמד כיצד לבנות נכון את החיים הפנימיים שלנו.
מפרשת עמון ומואב נלמד על עין טובה ועל הכרת הטוב.
כך נגיע, בע"ה, לכן ש"זמן גאולתכם" יהיה המרכיב הדומיננטי והמנצח, עד לגאולה שלמה בע"ה.