לחיות עם פרשת השבוע – גבולות במידת החסד
4
פרשת "כי תבוא" רומזת על החשיבות של "לחיות עם פרשת השבוע".
המילה "היום" חוזרת בפרשה פעמים רבות, בהקשרים רבים שחלקם לא מובנים בקריאה ראשונה.
דוגמא לכך: כשאדם מביא ביכורים, הוא עולה עם הפירות לבית המקדש, וכך נאמר בתורה (דברים כ"ו, ג'):
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
עם ישראל חי בארץ ישראל כבר מאות ואולי אלפי שנים, ואדם עולה לבית המקדש ואומר: "הגדתי היום… כי באתי אל הארץ". אתה באת היום אל הארץ?! והרי נולדת בארץ, וגם סבא שלך נולד בארץ.
כוונת הכתוב היא, שבכל דור כל אדם בא מחדש לארץ ישראל. לכל דור יש צורה שבה הוא בא לארץ ישראל, כל דור מברר מחדש מהי ארץ ישראל עבורו.
כך גם בהמשך הפרשה, בפסוקים רבים, כגון (דברים כ"ו, ט"ז-י"ח):
הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו.
וכן (דברים כ"ז, ט'-י'):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
"היום" מלמד שצריך "לחיות עם פרשת השבוע", להבין בכל דור ובכל יום את המשמעות של התורה עבורנו.
בפסוקי הברכה שבפרשה, יש פסוק שאנו חוזרים אליו מידי פעם (דברים כ"ח, ט'-י'):
יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו. וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
התורה נותנת לנו כאן את המרשם לכח ההרתעה של עם ישראל. מהו הסוד? "כי תשמור את מצוות ה' אלוקיך והלכת בדרכיו". זהו כח ההרתעה הגדול שלנו.
נעמוד על נקודה אחת בענין מצות "והלכת בדרכיו".
כיצד הולכים בדרכיו של הקב"ה? חז"ל מלמדים אותנו (ספרי עקב, מ"ט):
"ללכת בכל דרכיו", אלו הן דרכי מקום (שמות ל"ד): "ה' אל רחום וחנון", ואומר (יואל ג'): "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט", וכי היאך איפשר לו לאדם לקרא בשמו של מקום, אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, שנאמר (תהלים קמ"ה): "חנון ורחום ה' וגו'" ועשה מתנות חנם, נקרא המקום צדיק, שנאמר (תהלים י"א): "כי צדיק ה' צדקות אהב", אף אתה היה צדיק, נקרא המקום חסיד, שנאמר (ירמיה ג'): "כי חסיד אני נאם ה'", אף אתה היה חסיד…
הנביאים תיארו את הקב"ה בתארים שונים, והתארים הללו מהווים עבורנו מודל שאנו צריכים לשאוף אליו.
הנצי"ב בפירושו לשאילתות מעורר לדבר מופלא ביחס למצוה זו.
בדברי השאילתות על מצוה זו מובא חידוש, שלא מופיע בדברי חז"ל לפנינו1. כך היא לשון השאילתות (שאילתא ג'):
שאילתא דמחייבין דבית ישראל לרחומי חד על חבריה ולמעבד בהדיה מצוה וגמילות חסדים, דלא ברייה קוב"ה לעלמיה אלא בחסד וברחמים דכתיב "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה". ובעינן למיגמר מדרכיה דקוב"ה דאמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע י"א, י') וכי איפשר לו לאדם לילך אחר הקב"ה והלא כבר נאמר "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא" אלא אחרי דרכיו של הקב"ה וכו'.
ר' אחאי עזב את כל הפסוקים המובאים בתורה ומצווים ללכת בדרכיו של הקב"ה, והוא מביא פסוק מהושע, שלא מובא בחז"ל כמקור למצוה זו. משמעות הדברים מבוארת בדברי הנצי"ב (פתח העמק פרק א', ח'):
האר"י והרמ"ק אשר עינם צפו למרחוק, אמרו דרב אחאי בעל השאילתות גלגול רב אחאי הקדמון, והוסיפו לראות שהוא ז"ל תקן נשמת אחאב המלך. והנה אף כי דרך אדם להתבייש בהשתמשו בטלית שאינה שלו, בכל זאת לצורך שעה עת לכל חפץ לכל אדם לפי פעלו, כך עבודתי תמה בזה הספר הקדוש הביאני להתלבש בטלית שאינה שלי ואומר לכל שאול הוא לי. ואומר: אחאב היה כלול במדת החסד, כמפורש בכתוב: "ידענו כי מלכי ישראל מלכי חסד המה", ובפרק חלק איתא: אחאב ותרן בממונו היה, ומשום הכי כפרו לו מחצה, ובירושלמי סוטה פרק ג' איתא דג' שנים היה מגין עליו שהיה עסוק במצוות, וסתם מצוה היא צדקה וגמילות חסדים… וכך היה זכות אחאב וכל דורו, דבתר רישא גופא אזיל… וקרוב לומר עוד שעל פי עונש בא לידו אותו עוון דרציחה (של נבות), על שהתחסד עם איש חרמו בן הדד, שהקב"ה עשה מצודים להמיתו, והוא הוסיף להתחסד על מדותיו של הקב"ה… ונתקיים בו הא דאיתא במדרש קהלת (פרשה ז') רשב"ל אומר כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סוף שנעשה אכזר במקום רחמני וכו'… ועל זה כתיב: "אל תהי צדיק הרבה וגו' אל תרשע הרבה", וכל זה בא לידי אחאב. ובא רבינו אשר היה כלול גם כן במדת החסד… עוד הוסיף להביא דרש אחר על הפסוק "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג"… ולא נמצא מימרא זו בש"ס ורבינו היה מקובל בה בשם אותו אמורא וקבעה בספרו… וכאן יש להוסיף שבא בזה לתקן חטא אחאב וללמד דעת דאפילו במדת החסד, אין לזוז מרצונו יתברך שהוא כאריה ישאג. וידוע כי הארי יש לו מדת חסד וגבורה, חסד עם השפלים וגבורה לנקום ברצח את המעמידים פנים נגדו, ויותר יש סגולה בלב האריה להכיר אדם שנושא צלם אלוקים וכדאיתא בשבת (קנ"א ע"ב) "אריא אבי תרי לא נפיל וכו'"… והכי נמי יש לו לאדם להתנהג במדותיו לפי רצונו של הקב"ה וכמו שאמר דוד "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממך אתקוטט", ופרסם רבינו מדה זו לתקן עותתו של אחאב.
אחאב היה איש חסד, אך הוא לא ידע לשים לכך גבולות. הוא עשה חסד במידה מוגזמת. על בן הדד אויבו – ריחם, עד שאמרו עליו (מלכים א' כ', ל"א): "כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם". אולם זה גרם לו להיות אכזר על רחמנים, ולהרוג את נבות על לא עוול בכפו.
רב אחאי שהיה תיקון נשמתו של אחאב ובא לתקן את חטאו – מדגיש שהליכה בדרכיו של הקב"ה אינה רק בחסד. אחרי ה' ילכו – כאריה, שיודע לעשות חסד כשצריך, ולהתאכזר כשצריך. אריה בא ממידת החסד, אך נאמר שצריך להיות "גבור כארי" (אבות פ"ה מ"כ). הוא יודע לאזן בין הדברים2.
מצות "והלכת בדרכיו" מלמדת להיות מאוזן, להיות פתוח לכל המידות והדברים.
אנו צריכים לא להיות "דתיים". עלינו להיות אנשי תורה ואמונה, אך לא "דתיים". "דת" היא לקיחת ערך אחד והפיכתו לדבר המרכזי והיחידי בחיים. כשאין אמונה ותורה – הופכים ערכים כאלה ואחרים ל"דת", וכל השאר לא מעניין ולא חשוב.
דוגמא קיצונית לכך ראינו לאחרונה, כשהיה מחבל ששבת רעב, ורצו להאכילו בכפיה. יו"ר ההסתדרות הרפואית אמר כי זה מנוגד ל"אתיקה הרפואית". אין להאכיל אדם בכפיה.
לאותו ד"ר לא אכפת מהנזק שייגרם למדינת ישראל ומהמוטיבציה של המחבלים שתלך ותתגבר. יש לנו "דת", ואנחנו הולכים לפיה.
אנשים אלו "דתיים" בדרכם יותר מכתות קיצוניות. תחרב המדינה – והוא לא יעבור על "דתו". מוטב למות ולא לבטל קוצו של יו"ד מהאתיקה הרפואית הקדושה…
דוגמא נוספת: "דת השלום". עומדים אנשים ביום הכפורים של דת השלום בכיכר, עוצמים עיניהם, מתנדנדים בדבקות ושרים "שיר לשלום". הלואי ואנו היינו בדבקות כזו בתפילת שמונה עשרה.
אנחנו פחות "דתיים" מאנשי "דת השלום". זו "דת" שיש לה גם קרבנות, "קרבנות השלום". בתורה שלנו המקסימום זה קרבנות של בהמות. ב"דת השלום" יש גם קרבנות אדם שמוקרבות למענה.
פתאום אתה מבין שאתה בכלל לא "דתי". אצלך יש איזון. לפעמים צריך לנקום, ולפעמים לעשות חסד.
הרבה שנים לקח לי לקלוט, שאנו אנשים פתוחים, והקוראים לעצמם "חילוניים" הם אטומים.
לפני שנים רבות היו שני עיתונים. לעיתון של תנועת "השומר הצעיר", בטאונה של מפלגת מפ"ם הסוציאליסטית הקיצונית, קראו: "על המשמר". ולעיתון של נטורי קרתא קראו: "על החומה".
מי שיש לו תכונה של שמרנות יהיה "דתי" בדרכו. אם יוולד חילוני, יהיה בשומר הצעיר, ואם יוולד דתי – יהיה בנטורי קרתא. שניהם עומדים על המשמר ולא זזים מילימטר בדרכם.
מפליא לראות שאנחנו פתוחים, מקשיבים, לא מפחדים מדעות שונות, מאזינים לרוחות המנשבות בעולם. ואילו מי שקורא לעצמו "חופשי", הוא במאסר של דעתו.
אנחנו הולכים בדרכו של הקב"ה, והיא דרך רחבה ופתוחה. יש בה מקום לכל הערכים והדברים.
רב אחאי מלמד שהליכה בדרכו של ה' זה לא רק בחסד. אחאב היה "דתי" בחסד, ועשה חסד עם אויבים. כנראה הוא המציא את הסיסמא: "שלום עושים עם אויבים"… גם אהבה חשובה, ולכן "אהבו את שונאכם", כפי שאומרים הנוצרים. לקחת ערך ולהפוך אותו ל"דת", זה דבר שלילי, וזה מוליד אכזריות.
הנקמה והאכזריות קיימים בנפשו של האדם. אם אין מקום בחיים שבו הוא מוציא את התכונות הללו – זה יוצא מעצמו, במקום לא נכון.
מי שלא מכיר בכל גילוי של אכזריות – מסרב לקרוא את פרשת זכור, ולא חוגג את פורים – חז"ל מלמדים אותנו שהוא יהיה אכזרי. אולי על בעלי חיים, אך מסתבר שזה יהיה על בני אדם.
התורה נותנת מקום לכל התכונות ולכל המידות, וזה שיא הפתיחות.
פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, היה כידוע יהודי. בהרצאה שנתן בפני "בני ברית", אמר: שני דברים למדתי מאבותי היהודים. א. היכולת להשתחרר מדעות קדומות. ב. הנכונות להישאר באופוזיציה.
זה נראה לנו מפתיע שאדם שמסתכל על התורה מבחוץ, רואה בה חוסר דעות קדומות. לכאורה כל התורה היא רק דעות קדומות.
אך פרויד, שהיה כנראה בעל מבט מעמיק, ראה את הנקודה העמוקה.
תפתח גמרא, ותראה שאין עמוד שאין בו מחלוקת. כל נושא עומד לבירור ולבחינה. אין מילה שנאמרת ואי אפשר לחלוק עליה ולדון בה ולבחון אותה מחדש.
יש כאלה, שריבוי המחלוקות בגמרא מפריע להם. אך בעומק, אין דבר מברר, אמיתי ופתוח יותר ממחלוקת, כשהיא נעשית לשם שמים. העובדה שעל כל דבר יכול מישהו לומר ההיפך – מסייעת לברר ולהעמיד את הדברים על אמיתתם.
התורה שלנו איננה "דת". פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, למרות שהיא יקרה לנו מאוד מאוד, ואנו מחשיבים ומייקרים כל קוץ וקוץ שבתורה.
לפעמים זה נראה לנו מובן מאליו. פשוט לנו שפיקוח נפש דוחה את כל התורה. נראה לנו שכך היינו אומרים בעצמנו. אולם כשרואים את "דת" האתיקה, מבינים שזה חידוש גדול. אתיקה רפואית היא "דת" שפיקוח נפש אינו דוחה אותה. יש "דת" שהמציאו אותה אנשים, והיא יותר חזקה מחייו של אדם. מוטב ימות אדם, ולא נעבור על חוקי האתיקה שאנו המצאנו.
כשרואים את זה, מבינים את החידוש הגדול של התורה, האומרת שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. המציאות והחיים הם דבר גדול, בריאה אלוקית, והתורה נותנת להם ערך וחשיבות.
מצות "והלכת בדרכיו" מלמדת אותנו להיפתח לדרכיו של הקב"ה, לדעת את המקום והערך של כל דעה וענין.
מובן, שלא כל דבר הוא נכון. המטרה היא "להיותך עם קדוש". כשנפעל כך – יראו כל עמי הארץ את שם ה' הנקרא עלינו. יראו כי אנו עם חכם ונבון, ויבינו את הגודל והעומק של התורה.
בדור שלנו אנו מוקפים ב"דתות" שונות מעשה ידי אדם. אנשים שונים לוקחים ערכים שונים והופכים אותם ל"דת". אנו מבינים כי הקב"ה הוא הערך המוחלט היחיד, ואין דבר אחר שאינו יכול לעמוד לביקורת.
בע"ה ניקח נקודות אלו ונזכה "לחיות את פרשת השבוע" בצורה מלאה.
1 עי' על כך בספר "מצוה ברה" ח"א, מצוה ח'.
2 לאור זאת מבואר הסיפור שקרה מיד אחרי רחמיו של אחאב על בן הדד (מלכים א' כ', ל"ה-ל"ו): "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ". מי שלא יודע להכות בדבר ה' – נענש על ידי אריה, שיודע שלפעמים דבר ה' דורש להיות אכזרי, ולא רק מלא חסד.