לחיות עם פרשת השבוע – לשוב אל ה'
4
פרשת נצבים נקראת לעולם לפני ראש השנה.
בזוה"ק מובא, שכשנאמר בתנ"ך "היום", רומז הדבר לראש השנה (עי' למשל ח"ג פינחס רל"א ע"א). על פי זה, הפסוק הפותח את הפרשה רומז לראש השנה (דברים כ"ט, ח'):
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
ננסה לעמוד על משמעות הכתוב ועל הקשר שלו לראש השנה.
רש"י עומד על הביטוי המיוחד "אתם נצבים". מדוע במעמד זה מציין משה כי כל ישראל "נצבים" לפני ה'?
מפרש רש"י (בפירושו לפסוק י"ב):
דבר אחר, "אתם נצבים", לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע, לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, וכן עשה יהושע וכן שמואל (שמואל א' י"ב): "התיצבו ואשפטה אתכם", כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול.
דווקא כשעוברים מהנהגה להנהגה – יש חשיבות רבה בשמירה על היציבות. המעבר ממשה ליהושע הוא מעבר דרמטי – מהנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל. דווקא משום כך חשוב להיות "נצבים". חשוב לדעת שאותם אנשים שהיו עם משה – ממשיכים ליהושע.
בדורנו אנו נמצאים פעמים רבות בתקופת מעבר, כיחידים וכציבור. בימים אלו רבים מאיתנו מתחילים שנה חדשה, ואף בכך יש פעמים מרבות מעבר מהנהגה להנהגה. בזמנים כאלו חשוב לשמור על יציבות.
השינויים לא צריכים לשנות את הערכים היסודיים של החיים, שהאדם והאומה חיים על פיהם.
פירוש נוסף שמביא רש"י למילים "אתם נצבים" (בפירושו לפסוק י"ב):
ומדרש אגדה: למה נסמכה פרשת "אתם נצבים" לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם: "אתם נצבים היום", הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו.
דברי רש"י מדהימים. משה אומר לעם ישראל תוכחות. בקריאת התורה נוהגים לקרוא את התוכחה בקול נמוך ובמהירות. אנו מתייחסים לתוכחה ברצינות, ו"לוקחים את זה קשה".
כך גם עם ישראל, שמעו את התוכחה ו"הוריקו פניהם". הם נבהלים. לכאורה היה משה צריך לומר להם: כך צריך להתייחס לקללות. תבינו שזה ענין רציני.
אך משה אומר להם: אל תדאגו. לא יקרה לכם כלום. הנה, גם עכשיו אתם נצבים לפני ה' למרות כל הדברים הרעים שעשיתם. דבריו של משה מוציאים את העוקץ מהקללות. כביכול אין צורך לדאוג, זה לא יקרה באמת…
נראה, שבדברי רש"י טמון עומק גדול.
משה אומר לישראל: עליכם להבין שהדין והקללות אינם מטרה לעצמה. ה' לא אומר את הקללות כדי שעם ישראל יחטא – ויקבל את עונשו. להיפך, מטרת הקללות היא שלא נגיע אליהן. ה' מזהיר אותנו בדברים אלו כדי שלא נתחייב כליה חלילה. המטרה היא חסד ורחמים. בגלל שהקב"ה אוהב את ישראל – הוא מוכיח אותם. "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כ"ז, ה'). התוכחות הן ביטוי לאהבת ה' את ישראל.
פניהם של ישראל הוריקו, כיון שהם חשבו שהמטרה היא התוכחה. והרי אין סיכוי לעמוד בכל הדרישות, ובעצם "זה הסוף שלנו". על כן אומר להם משה: "אתם נצבים". המטרה היא שתהיו נצבים לפני ה', ולשם כך נאמרו הקללות. הקללות הן כמו השוט התלוי על הקיר בבית הדין. אם הוא מספיק בולט – די בכך, ואין צורך להשתמש בו. כך הקללות – די באמירתן ובע"ה לא יהיה צורך להשתמש בהן. גם הקללות באות מאהבת ה' אותנו. מטרתו של הדין היא להגיע לאהבה ולרחמים של ה' על ישראל ועל העולם.
דברים אלו צריכים לעמוד לנגד עינינו בראש השנה. אנו באים לראש השנה בידיעה שה' אוהב אותנו וחפץ בטובתנו. הדין בא כדי שנהיה ראויים לרחמים – שהם המטרה שאליה אנו צועדים.
ענין נוסף הכלול במילים "אתם נצבים": "נצבים" הוא ביטוי לכח עמידה. מהו כח העמידה שלנו?
הכתוב אומר: "אתם נצבים – לפני ה' אלוקיכם". זהו כח העמידה של היחיד ושל הציבור.
נצבים עניינו עמידה "בקומה זקופה"1.
זקיפות קומה יכולה להיות תכונה שלילית, כשהיא ביטוי לגאוה. על דתן ואבירם ש"יצאו נצבים", מפרש רש"י (במדבר ט"ז, כ"ז):
יצאו נצבים – בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו (שמואל א' י"ז) "ויתיצב ארבעים יום" דגלית.
אמרו חכמים (ברכות מ"ג ע"ב):
תנו רבנן, ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם… ואל יהלך בקומה זקופה… דאמר מר: המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב (ישעיהו ו'): "מלא כל הארץ כבודו".
אולם, לפעמים קומה זקופה היא ביטוי חיובי (חגיגה ט"ז ע"א):
ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.
הרי שקומה זקופה מבטאת את מדרגתו הרוחנית של האדם. כשהקומה הזקופה היא ביטוי לכך – היא דבר חיובי, בבחינת (תהלים ס"ח, ל"ה): "עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ".
המהר"ל מבאר כי האדם הולך בקומה זקופה כדי לבטא שהשכל הוא השולט. הבהמה – ראשה כפוף כלפי מטה, ויוצר צורה של מעגל. עניינה סגור בתוך המציאות החומרית. אצל האדם ראשו מעל גופו, שכן יש לו מעלה רוחנית שמובילה אותו.
כח העמידה – של היחיד ושל האומה – הוא הכח הרוחני.
בתקופה זו הדברים ברורים יותר מתמיד. השינויים האסטרטגיים שעברו על המזרח התיכון לאחרונה, הובילו לכך שלמדינת ישראל אין כיום איום על גבולותיה מצד מדינה אחרת. הצבא כיום אינו נדרש להגן על המדינה מפני צבאות סוריה או מצרים. "חרבם תבוא בלבם" – והם נלחמים איש כנגד רעהו. האיום הוא מצד ארגוני הטרור – חמאס וחיזבאללה.
במלחמה מול טרור, העיקר הוא כח העמידה. מולנו לא עומד צבא, ולכן הטקטיקה אינה הנקודה העיקרית. אם יהיה לנו כח עמידה ראוי – לא יהיה טרור. טרור לא מנצחים בנשק, אלא בעוצמה. אם כל פיגוע ח"ו, היה מוביל להקמת חמישה ישובים חדשים, לשיבה לגוש קטיף וכדומה – לא היה טרור. הוא לא משתלם.
המלחמה איננה על הגבולות אלא על הלבבות. לכן הפתרון הוא להיות "נצבים לפני ה' אלוקיכם".
כיום ברורה יותר מתמיד חשיבות הישיבות. להגדיל תורה, להיות "לפני ה'" – זוהי המלחמה האמיתית שלנו. כל השאר – "פאסה". מול החמאס לא נלחמים בטנקים ובסיירות מובחרות, אלא בכח עמידה, בעוצמה רוחנית לאומית.
לימוד התורה, חיזוק כח העמידה, "פנים אל פנים" – זו החזית האמיתית שלנו. החזית היא בלבבות הציבור, ולא בגבולות המדינה. מול הפחד שהטרור מנסה להשליט, אנו צריכים להוסיף בטחון ועוצמה פנימית.
בהמשך הפרשה יש פרשיה שמתאימה ביותר לימים שלפני ראש השנה – פרשת התשובה (דברים ל', א'-י'):
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
אנו זוכים בימינו לראות את התגשמות הפסוקים הללו – "ושב ה' אלוקיך את שבותך… ושב וקבצך".
בתחילת הפרשיה כתוב: "ושבת עד ה' אלוקיך", ובסופה: "כי תשוב אל ה' אלוקיך". הרב קוק זצ"ל עומד על משמעות הביטויים הללו בפרק האחרון של אורות התשובה (י"ז, ב'):
וכשם שזה הוא כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו. הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה : "ושבת עד ד' אלהיך" "כי תשוב אל ה' אלהיך". התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כח בשום עכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
עצם שיבת עם ישראל לארצו היא חזרה בתשובה, גם קודם שמכירים בה'. עצם הרצון לחזור לארצנו ולעצמנו – הוא ביטוי של תשובה. הרצון להחיות את השפה, לחזור ללאומיות המיוחדת לנו – זו תשובה "עד ה'".
שם שמים עדיין לא ניכר, אך בכל זאת זוהי תחילת התשובה.
בהמשך יגיע השלב של לשוב "אל ה'" – לקרוא בשם ה' על כל התהליך שנעשה עד היום. זוהי התשובה השלמה.
בתחילת הפסקה מבאר הרב, כי תהליך זה קיים גם אצל היחיד:
כשרוצים באמת לשוב, אף על פי שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי-יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אף על פי שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גדל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מכל מקום כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אף על פי שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של התשובה בתור תוכן המטהר והמקדש עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה, מכל רוממות ומכל עליה רוחנית שהיא ראויה לו, על פי קדושת הנשמה וצביונה הקדוש.
הרב מדגיש, שעיקר הענין הוא הרצון.
עצם הרצון לשוב בתשובה, הוא דבר גדול וחשוב, שיש להחזיק בו. אל תחלש רוחו של האדם מכך שעדיין הוא לא מצליח לשוב בפועל, והתשובה מעוכבת. גם אם העיכוב הוא מחמת העדר כח רצון, גם אם הוא מחליט שוב ושוב – ולא עומד בזה, אסור להישבר. עצם הרצון הוא תשובה "עד ה'", וזוהי התחלת התשובה. אם יש רצון – כבר האדם הוא בעל תשובה, אף אם עדיין אין זה ניכר בדרכו ובחייו.
כל ההבטחות של התורה נאמרו על תשובה "עד ה'", ולכן צריך להחזיק בה ולדבוק בה. בע"ה תהפוך התשובה לתשובה "אל ה'", לקרוא בשם ה' על כל החיים, ולהתמיד בכל ההחלטות הטובות והדרך הטובה.
מבחינה לאומית, נראה שהגענו לשלב שיש לקרוא בשם ה' על כל התהליך של שיבת עם ישראל לארצו.
עלינו להתאמץ ולהמשיך בכך, להרבות בפנים אל פנים וגם בעצמנו – לשוב אל ה' בתשובה שלמה, ובע"ה נכתב ונחתם לחיים טובים ארוכים ולשלום.
1 ראה בדברי רש"י לויקרא כ"ו, י"ג: "קוממיות – בקומה זקופה".