לחיות עם פרשת השבוע – כיצד זוכים בארץ?
4
הזוה"ק עוסק במאבק שלנו מול ישמעאל, שאנו חווים אותה בימים אלה – מול מי שאנו רואים, מבחינה רוחנית, כבני ישמעאל.
בפרשה הקודמת קראנו שבעקבות עקרותה של שרה היא מציעה לאברהם לקחת את הגר לאשה. הריונה של הגר גורם לה להרגיש שהיא הגבירה, ולזלזל בשרה. בפרשתנו, אחר לידת ישמעאל ויצחק, נאמר (בראשית כ"א, ט'-י"ג):
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא.
בזוה"ק (ח"א וירא, קי"ח ע"ב) עומדים חכמים על כך שבפסוקים אלו מסתתר ויכוח בין אברהם לשרה ביחס לישמעאל.
שרה מדגישה שישמעאל הוא "בן האמה", ואברהם רואה בו את "בנו".
ה' מכריע כדעתה של שרה, וקורא לישמעאל "בן האמה", כפי שקראה לו שרה.
אמנם, גם דעתו של אברהם משפיעה, ובגלל התעקשותו של אברהם מבטיח ה': "וגם את בן האמה לגוי אשימנו".
גם בפרשה הקודמת אברהם מתפלל על ישמעאל (בראשית י"ז, י"ח): "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ".
אברהם "מתעקש" שגם ישמעאל הוא מבניו, ותפילתו של אברהם משפיעה על המשכיותו של ישמעאל.
מהי ההשפעה של התייחסותו זו של אברהם לדורות?
בזוה"ק עומדים על כך חכמים (ח"ב וארא, ל"ב ע"א בתרגום):
רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי לרבי חייא: מדוע אתה שותק, והרי הדרך איננה מתתקנת אלא בדברי תורה. נאנח רבי חייא ובכה. פתח ואמר: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". אוי על זה, אוי על ההוא זמן שילדה הגר את ישמעאל. אמר לו רבי יוסי: מדוע, והרי הולידה אחר כך, והיה לה בן, גזע קדוש. אמר לו: אתה רואה ואני רואה, וכך שמעתי מפיו של רבי שמעון דבר ובכיתי.
אוי על הזמן ההוא שמשום ששרה התעכבה נאמר: "ותאמר שרי אל אברם… בא נא אל שפחתי…", ועל כן עמדה השעה להגר לרשת את שרה גבירתה, והיה לה בן מאברהם, ואברהם אמר: "לוּ ישמעאל יחיה לפניך", ואף על פי שהקב"ה היה מבשר לו על יצחק, התדבק אברהם בישמעאל, עד שהקב"ה השיבו "ולישמעאל שמעתיך וגו'". ואחר כך נימול, ונכנס בברית הקדוש, מטרם שיצא יצחק לעולם.
ובוא וראה, ארבע מאות שנה עמד הממונה של בני ישמעאל, ובקש לפני הקב"ה. אמר לו: מי שנימול יש לו חלק בשמך. אמר לו הקב"ה: כן. אמר לו: הרי ישמעאל שנימול, למה אין לו חלק בך כמו יצחק. אמר לו: זה נימול כראוי וכתיקוניו, וזה אינו כך. ולא עוד אלא שאלו מתדבקים בי כראוי לשמונה ימים, ואלו רחוקים ממני עד כמה ימים. אמר לו: ועם כל זה, כיון שנימול לא יהיה לו שכר טוב על זה. אוי לאותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב"ה, הרחיק את בני ישמעאל מדבקות העליון, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה, בשביל המילה שלהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלמות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל. ועתידים בני ישמעאל לעורר קרבות קשים בעולם ולכנס את בני אדום עליהם, ויתעוררו בקרב…
ובאותו זמן נאמר: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", ונאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
בזכות ברית המילה, זוכים בני ישמעאל גם לברית הארץ, הקשורה אליה. אמנם, חכמים מדגישים כי מילתם ריקה, ולכן הם זוכים בארץ כשהיא ריקה. התקיים בבני ישמעאל הפסוק (ויקרא כ"ו, ל"ב): "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". בני ישמעאל לא מצליחים להפריח את הארץ. בזמן שלטונם הארץ מלאה ביצות וקדחת.
היחס בינינו ובין בני ישמעאל עובר בירורים אחר בירורים.
דרכו של אברהם מזכירה את דרכו של משה רבינו. בחטא העגל אומר הקב"ה למשה (שמות ל"ב, ז'):
לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
ומביא רש"י בשם חז"ל:
שחת עמך – שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.
משה הכניס את הערב רב לעם ישראל, ואנו סובלים מהם קשיים רבים, עד היום. יש אנשים וציבורים שהם חלק מעם ישראל, והם נלחמים נגד עם ישראל. גם כאן ההתמודדות היא קשה ביותר, אולם משה רבינו לא מוותר ומכניס גם את הערב רב לעם ישראל.
בצורה דומה, אברהם לא מוותר על בני ישמעאל. אברהם חוזר ומבקש על ישמעאל, עד שהקב"ה מבשר לו (בראשית י"ז, כ'): "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ".
משה ואברהם הם ענקים, שמבטם הוא אוניברסלי. הם לא מצטמצמים רק בעם ישראל בלבד, אלא פורשים את כנפיהם על כל העולם כולו.
גם ביחס למשה וגם ביחס לאברהם, מציירים חכמים שהיה ויכוח בין הקב"ה וביניהם. הם מתחננים ופועלים כביכול מדעתם, למען הרחבת המבט אל מחוץ לעם ישראל.
נראה, שדמותם של אברהם ומשה תובעת מאיתנו להיות ענקים כמותם.
באגרת תקנ"ה (אגרות ראי"ה ח"ב) מתייחס הרב קוק זצ"ל לדרכו של משה רבינו:
…מעין ענותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו. ומפני-כך היתה מדתו של משה רבינו ע"ה לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות-הגלות, מכל מקום סוף-כל-סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ביה "יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא", והשי"ת "מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
אנו צריכים לשאוף ללכת בדרכו של משה רבינו ולקרב גם מי שנראה רחוק. עלינו ללמד זכות גם על מי שנראה שאין לו כלל מקום בעם ישראל. שאיפה זו דורשת מאיתנו כוחות נפש עצומים. יש לאגור כוחות רבים של קדושה בקרבנו, כדי שנוכל להכניס את הכוחות החיצוניים ואת הטומאה אל תוכנו פנימה בצורה נכונה.
נראה, שכך זהו רצונו של הקב"ה. בזוה"ק אמרו חכמים: "אוי לאותו זמן שהתעכבה שרה מללדת". בגלל עיכוב זה נולד ישמעאל. וכי שרה התעכבה מרצונה? ודאי שהיה זה רצונו של הקב"ה. ברצונו נולד ישמעאל ואברהם עמד בנסיונות רבים בעקבות כך. כל הנסיונות של אברהם הם גם נסיונות שלנו. מעשיו של אברהם הטביעו גם בנו את היחס לישמעאל.
כמובן, יש להבדיל בין הערב רב, שהם חלק מעם ישראל, ובין בני ישמעאל שאינם שייכים לעם ישראל.
אולם, תפילתו של אברהם יצרה זכות לבני ישמעאל על הארץ, והדבר מחייב אותנו למאבק רוחני בישמעאל, עד הזמן שתשלם זכותם ונזכה אנו לרשת את הארץ בשלמותה.
נראה כי כבר קרובה סאתם של בני ישמעאל להתמלא. אומה שמגדלת רוצחים, שילדים וילדות בני 13 מסוגלים לרצוח – זה דבר שלא ניתן לתפוס.
אויבינו אינם מעריכים חיים, גם לא את חייהם שלהם. שמעתי פעם נאום של אחד ממנהיגיהם, שאמר: היהודים מתאבלים על כל אחד שנופל – לכן אין להם סיכוי נגדנו. לנו לא אכפת כמה הרוגים יש לנו, ולכן אנו ננצח.
הם רואים בכאב שלנו על מוות של כל יהודי חולשה, ולא סימן לאחדות ולערבות. זהו עם שהרצח טבוע בעצמותיו.
אין לרשעות שכזו מקום בעולם, וודאי שלא בארץ ישראל. ארץ ישראל תקיא אותם בגלל רשעותם הנוראית. עדיין תפילתו של אברהם וזכות המילה נותנות להם אחיזה בארץ, וכשייתמו זכויותיהם – נזכה אנו לרשת את הארץ.
כדי לרשת את הארץ עלינו להיות ראויים לכך. מי שאיננו ראוי – הארץ מקיאה אותו.
ה"חסד לאברהם" (מעין ג' נהר י"ב) אומר זאת בכיוון השני – מי שנמצא בארץ הוא בודאי צדיק, שהרי אם לא היה צדיק – היתה הארץ מקיאה אותו. מי שיוצא מהארץ, כנראה חסרה לו מדרגה בצדקות, ולכן הארץ מקיאה אותו, לזמן קצר או ארוך. מי שמתאמץ ונאחז בארץ – הוא צדיק. היאחזותו בארץ היא סימן לכך שהוא צדיק, והיא גם סיבה לכך – זהו מעשה של צדקות.
כדי לזכות לרשת את הארץ עלינו להיות ראויים לכך. בלימוד תורה, בקיום מצוות, בחיים חברתיים נכונים, ובעיקר – בלהיות עם של חיים, ההיפך מהאומה של הרוצחים שאנו נלחמים מולה.
אנו נמצאים בעיצומו של בירור אחר בירור. יש סיגים שצריכים לפלוט החוצה, ואת הקודש יש להשאיר כאן בארץ ישראל. זהו בירור של קודש מטומאה, של הצד הנכון מהצד הפסול.
יש לנו חלק גדול בבירור הזה. הדרך שבה אנו חיים היא משמעותית מאוד.
עלינו לחיות בתרבות המקורית שלנו – בתרבות של תורה ומצוות, של מחשבות נכונות וחיים חברתיים נכונים. זהו המאבק שעלינו להיאבק, ובזה יבוא הנצחון שלנו מול אויבינו.
כל עוד לבני ישמעאל יש זכות בארץ, ולנו יש חובות שאנו נושאים איתנו – המאבק לא תם.
איננו יודעים כמה נותר לנו לעשות כדי שנזכה לרשת את הארץ.
הזכרנו את דברי הלשם, ביחס לגאולה (הקדמות ושערים שער ו' פרק ט'):
וזהו שאמרו בסנהדרין (צ"ח א') "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב". ע' בהגר"א בתיקונים (תיקון ס"ט קכ"ו ע"א) מה שאמר, 'ודאי אופן השני'. והרי לנו דימות המשיח אינו תלוי בזכות ומעשים כלל. וכן שם בסנהדרין (צ"ו סע"ב) בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ואמר ר' יהושע חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ולא במעשים טובים ושקלו וטרו בזה ר' אליעזר ור' יהושע ולבסוף שתק ר' אליעזר כמו שמבואר שם והרי הודה ר' אליעזר גם כן לר' יהושע שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ובמעשים טובים כלל. וכן כתב רמב"ן בפ' האזינו שהבאת גאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אלא שהיא מובטחת לבוא על כל פנים ע"ש. ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה. הנה הוא על פי מה שאמרו שם בסנהדרין (קי"א א') כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם (בזוהר חדש פ' נח סמוך לסופו) שאמר שם ר' אליעזר בפירוש כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אי יחזרון בתשובה אפי' חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא ע"ש. ובאמת הרי ישנם כמה צדיקים בכל דור ודור על כל פנים.
לא כל עם ישראל צריך להיות ראוי. די בכך שיש "חדא כנישתא" – ציבור גדול בעם ישראל שהקדושה ניכרת בו.
כפי שביקש אברהם על סדום – עשרה צדיקים יכולים להציל את כל העיר.
בזוה"ק דורשים (ח"א וירא, ק"ו ע"א), שעשרה הצדיקים הללו הם כנגד עשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים.
עיר שמצליחה להוציא מקרבה עשרה צדיקים – היא עיר שיש בה צדקות והיא ראויה להינצל.
כך אדם שמצליח במשך עשרה ימים להיות צדיק – זה מלמד שהוא צדיק. כל השנה הוא נופל נפילות במקרה, אך בעצם – הוא צדיק כפי שהתגלה בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים.
איננו יודעים כמה צדיקים צריכים להיות בעם ישראל כדי שזכותנו תתגבר על זכותם של בני ישמעאל.
העיכוב בהגעת זמן זה כואב מאוד.
המאבק בא לידי ביטוי בהר הבית, למשל. חשוב שכל אחד יעשה את תפקידו. ראש הממשלה יעשה את שלו, אנו מקווים שבצורה טובה. גם שאר הנושאים בתפקידים ציבוריים צריכים לעשות את שלהם. וגם אנו צריכים לעשות את שלנו.
חשוב להדגיש, שהבעיה לא מתחילה באירוע מסויים שהיה בהר הבית, או במספר השוטרים שיש בירושלים.
אנו נמצאים במאבק עמוק ופנימי על הארץ, ולכן גם התרופות צריכות להיות פנימיות ועמוקות, ולא חיצוניות. כשנפעל בצורה הפנימית בדרך נכונה, תהיה סייעתא דשמיא לראש הממשלה, לשוטרים ולכל מי שזקוק לכך.
עיקר הענין הוא לפעול למען הערכים הפנימיים של עם ישראל. זהו הענין שאנו – יושבי בית המדרש – מופקדים עליו. זוהי התרופה הגדולה והפנימית.
בתוך ענין זה יש ענין פנימי יותר – שאיפה להופעת התורה הפנימית. זוהי התשובה לריקנות של בני ישמעאל. מילתם והקשר שלהם לארץ הם ריקניים, וכנגדם אנו צריכים להיות מלאי עומק. ככל שנוסיף עומק – נברר את שייכותנו לארץ מול בני ישמעאל. עלינו להשתמש בכוחה הגדול של הארץ, בכח של החזון והעומק, כדי להעמיק בתורה ובהתבוננות על המציאות. כך נברר את זכותנו האמיתית על הארץ, מול אומת הרוצחים.
אנו מתפללים שנזכה לראות את זכותנו המלאה על הארץ מתממשת, עד לבנין בית המקדש במהרה בימינו. אמן.