לחיות עם פרשת השבוע – המאבק מול הנצרות
4
מתחילת ספר בראשית, עד קרוב לסיומו, אנו עסוקים בבירור של עם ישראל מתוך המציאות כולה.
החל מאדם הראשון, ובהמשך – המאבק בין קין להבל, לאחר מכן בחירתו של נח מכל האנושות, ולבסוף אברהם אבינו שנבחר מכל העולם – הוא מהעבר אחד והעולם כולו מעבר אחר, נאבק מול נמרוד ונבחר לייסד את עם ישראל.
אצל בני אברהם אנו מוצאים בירור פנימי יותר – שני ילדים לאברהם, ויצחק נבחר על פני ישמעאל. זהו בירור פשוט יחסית, שהרי ישמעאל הוא בן השפחה, ויצחק הוא בן הגבירה.
בפרשה שלנו מגיע בירור עמוק יותר – יעקב ועשו הם בני אותה אם ואותו אב, שניהם היו יחד ברחם אמם – והבירור ביניהם הוא קשה יותר. זהו שלב מתקדם בבירור של עם ישראל מאומות העולם.
אנו רגילים לזהות את ישמעאל עם דת האיסלאם. עשו מזוהה על ידי רבותינו עם הנצרות. זהו בירור קשה יותר.
אמנם עמי האיסלאם שאנו חיים כיום ביניהם באים עלינו בסכינים, אך המאבק עם הנוצרים הוא בתכנים הרוחניים, ולכן זהו אויב קשה יותר. בדורות קודמים סבלנו מהנוצרים סבל רב, הרבה יותר ממה שמעוללים לנו המוסלמים, אך עיקר המאבק הוא מאבק פנימי, עמוק שהולך ומתעצם. ככל שעם ישראל מתקדם ומצליח יותר – מתעוררת הנצרות להילחם בנו ולנסות להפיל בנו חללים רוחניים. הצלחתו של עם ישראל היא בעיה קשה עבור הנצרות, והם נלחמים בה בכל תוקף.
צורת המאבק מתחילה אצל עשו. בילדותם של הנערים לא ניתן היה להבחין ביניהם. שניהם הולכים יחד לבית המדרש וחיים בצורה דומה. לכל אחד מהם יש תכונות אחרות – האחד אדמוני ושעיר והשני איש חלק, פרצופיהם שונים וגם דעותיהם שונות. אולם זהו דבר רגיל במשפחה, ששני ילדים שונים זה מזה במראם ובתכונותיהם, אך שניהם יחד ממשיכים את דרך ההורים.
כשגדלים הנערים, מתגלים הבדלים משמעותיים ביניהם (בראשית כ"ה, כ"ז):
וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.
אולם יצחק איננו רואה בעיה בדרכו של עשו, הוא רוצה לברך דווקא אותו.
מכאן ניתן ללמוד על דרכה של הנצרות.
במדינת ישראל, איננו רואים ושומעים את הנוצרים בצורה קרובה ומשמעותית, אך עם זאת אנו מתמודדים יום יום מול הנצרות.
עיקר המאבק הוא בתרבות שאנו חיים בתוכה. התרבות המערבית שאנו צורכים בנויה על הדת הנוצרית ותפיסת העולם הנוצרית.
הרב קוק זצ"ל מחדד את עיקר תפיסת העולם הנוצרית (אורות הקודש ח"ב, עמ' תפ"ח):
ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.
האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.
השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.
השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.
השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.
זאת היא שאיפת ישראל. המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה, קנאת ד' צבאות תעשה זאת. וקנאת ד' היא רוח החיה בגבורת ישראל, שלא להניח להרשעה האנושית ולא להרשעה העולמית אפילו כמלא נימא, והאלילים כליל יחלף, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ד' מלך.
ומובן הדבר, שבין היאוש הגמור, של הבודיסמוס, ובין היאוש למחצה, של הנוצריות, הם משמשים באיזה אופן את הרשעה העולמית, ברצותה על כל פנים להמשיך אליה כל אשר תוכל, לפחות להודות בממשיותה ונצחונה, כשהיא לעצמה, וממילא היא מתבצרת. ובא אור ישראל להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים.
הנצרות, האוחזת בשאיפת ה"יאוש למחצה", התייאשה מהיכולת של האדם לתקן את העולם, ולהתמודד עם היצר הרע. על כן היא מחלקת את החיים לשני חלקים. חלק אחד שייך לאדם, לחומר, ליצרים, וחלק שני שייך לטוב ולקדושה. "תן לאלוהים אשר לאלוהים ולקיסר אשר לקיסר".
הצד החומרי שייך לחלק הרע של המציאות. כל האנשים חיים את הצד החומרי. מעט אנשים שייכים לצד הרוחני והטוב של העולם, והם מתנתקים מהחומר ומהרע, ואינם שייכים אליהם כלל. ניתן לבוא אליהם מידי פעם, להתוודות – ולחזור לחיי החומר המלאים.
לנצרות אין אמון באדם וביכולת שלו לתקן את הרע. אפשר להיות נזיר שמתנתק מהרע, אך אי אפשר להיות קשור אל החומר ואל הרע ולתקן אותם.
התוצאה של תפיסה זו היא המתירנות שאנו רואים בעולם.
העולם החומרי שייך "לקיסר", אין לו כל קשר לצד הרוחני ולתיקון של העולם. היצרים נועדו רק כדי להתענג עליהם, ולא כדי להתמודד איתם ולעדן אותם. מכאן נולדו צורות משונות של "משפחה", שעיקרה סיפוק היצר בלבד. צורת החיים הזו נובעת מהיאוש של הנצרות מיכולתו של האדם לתקן, להתמודד, להאבק ולהציל את המציאות מן הרע שקיים בה.
אנו סובלים הרבה מהחדירה של הנצרות אלינו דרך התרבות המערבית. בנין המשפחה נפגע מכך מאוד. התחושה שחיי המשפחה וחיי האישות הם חטא, שזה לא יכול ללכת יחד עם קדושה – נובעת מהתפיסה הזו. לא מאמינים שאדם יכול לחיות בקדושה.
ההבנה שניתן לחיות את המציאות – וגם את חיי המשפחה – מתוך קדושה – זו תפיסה ישראלית-אלוקית.
הנצרות איננה יכולה לתפוס זאת. גויים יכולים להקריב קרבן עולה, אך לא קרבן שלמים. עולה – שעולה כליל לה' – זה דבר שגם גויים יכולים להבין. אך שלמים – העושים שלום בין האדם, הכהן והקב"ה – זה לא שייך לגויים. הכיצד אכילת הקרבן היא חלק מהמצוה ומהכפרה שיש בו?! שלמים העושים שלום בין השמים והארץ, החומר והרוח – שייכים רק לישראל. החיבור בין חלקי המציאות והעמל לתקן את החומר – זוהי תפיסה ישראלית.
את הנצרות אנו פוגשים בתפיסות יסודיות של החיים. המחשבה ש"חובה לבלות", התחושה שצריך "לשלם" ליצר את חלקו, שאי אפשר לחיות בלי בילויים ותענוגות – היא תפיסה נוצרית. כשמנסים לחשוב על צורת בילוי נקיה וטהורה – זה כבר "לא שווה". אם זה טהור ונקי – זה לא בילוי. כדי "לנקות את הראש" חייבים לצרוך משהו שבא מתרבות של גויים. כך מרגישים רבים.
זוהי תרבות שאנו מוקפים בה. אנו צורכים את התרבות הזו, חיים כגויים בחלק מסויים של חיינו, ואחר כך חוזרים לחיים של יהודים. בחלק מהחיים אנו בסדר, ובחלק אנו לא בסדר. גם אצלנו זה נובע מחוסר אמונה ביכולת שלנו לתקן את החיים, ולהתמודד עם היצר בלי להיכנע לו.
עשו הוא אבי השיטה הזו (בראשית כ"ה, ל'):
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם.
ובהמשך בצורה יותר עמוקה (בראשית כ"ה, ל"ב):
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.
הבכורה הולכת עם אחריות, עם התמודדות. הבכורה מציבה לאדם יעד שהוא צריך להתמודד כדי להגיע אליו. עשו לא רוצה את זה. הוא רוצה את החומר כאן ועכשיו. די לו בשאלות כיצד מעשרים את המלח, הוא לא רוצה באמת להכניס את הקדושה לחייו.
אולם אנו רואים את העולם בצורה אחרת.
אנו רואים את עיקר עבודתנו ביכולת לתקן את המידות, לשנות מידה מקולקלת, להפוך את הנהגותינו לטוב. העולם התייאש ממאבק זה, ואיננו עוסק בכך כלל.
אולם אנו צריכים לעמול על תיקון המידות, על הכוונת היצרים בדרך חיובית, טובה ובונה.
כשאנו יונקים את ההשקפה מן העולם – אנו מושפעים מהיאוש הזה. הסרטים הרבים מבטאים את היאוש מהתמודדות אמיתית עם המציאות. מי שרגיל בכך, חי בתחושה שהחיים הם חטא. חיי אישות אינם דבר שיכול להיות קשור לקדושה. זה לא הולך ביחד. קשה מאוד להשתחרר מהתפיסות הללו, שעומדות בבסיס התרבות המערבית שאנו צורכים.
המאבק מול הנצרות קשה יותר מהמאבק מול האיסלאם. הם לא באים אלינו בסכינים. להיפך, הם מוכנים אפילו לתת לנו נשק. אבל יחד עם זה אנו לוקחים גם את התרבות, ומושפעים ממנה. אנו נמצאים במאבק הישרדות מול הנצרות.
ככל שאנו מתקדמים יותר ומצליחים יותר, הם מתאמצים יותר להחדיר את תרבות היאוש בקרבנו. יחד עם היאוש מגיעה המתירנות, השעבוד ליצרים והשחרור שלהם בלי נסיון להתמודד.
ההבדל בין יעקב לעשו מתחיל כבר בדרך שבה נוצרו ונולדו.
עשו יוצא ראשון. רש"י מסביר את שמו (בראשית כ"ה, כ"ה):
ויקראו שמו עשו – הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה.
עשו נולד עשוי, כשהוא כבר שלם בגופו, איבריו גמורים.
יעקב יוצא אחרי עשו, וידו אוחזת בעקב. הוא נמשך אחרי עשו.
כבר מראשית יצירתם עשו מקדים את יעקב, ויעקב בא אחריו. חז"ל עמדו על כך במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג, ט'):
"ואחרי כן יצא אחיו", הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני (לאחד מחכמי בית סלוני), אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו, הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב", אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק.
ההגמון לועג לאותו חכם – מי ימלוך אחרינו. הרי זה כמו שנשיא ארה"ב ישאל את ראש הממשלה – מי המעצמה שתשלוט בעולם אחרינו? הרי אין כזה דבר…
אתה היהודי מאמין במשיח, בגאולה – איך זה בכלל יכול לקרות?
החכם מוציא דף חלק וכותב עליו את הפסוק. הוא לא קורא את הפסוק מספר התורה, כאילו זה דבר שקרה פעם, כחלק מן ההיסטוריה. זהו פסוק בעל משמעות עצמית, גם לדור הזה. אתם, ממשיכי דרכו של עשו, תמשכו אותנו אל המלכות דרך העקב. אנחנו נמלוך אחריכם ונבוא בעקבותיכם.
"דברים ישנים יוצאים מפי זקן חדש" – עם ישראל הוא עם זקן, התורה שלנו עתיקה, אבל אנו יכולים להתחדש. אנו יכולים פתאום לשנות צורה וללבוש צורה חדשה לגמרי.
הנוצרים חוששים מזה. אנו אוחזים בעקבם – ונמשכים אחריהם. בעל כרחם הם מסייעים לנו. הקב"ה מסדר את המציאות כך שלמרות שנאתם הרבה – הם צריכים לתמוך בנו ולחזק אותנו, ואנו גדלים על ידיהם.
עשו לא בנוי לחכות. הוא מפחד מדרך ארוכה. הוא צריך הכל מיד, כאן ועכשיו. יעקב עוד לא מספיק לראות מה קורה – ועשו כבר רץ קדימה.
אנו לוקים בתרבות הזו של עשו, ברצון לראות כל דבר עכשיו. אפילו את המשיח רצים NOW.
זוהי תפיסה שמושפעת מדרכו של עשו, שיודע שמה שהוא לא יעשה עכשיו – לא יהיה לעולם. אין לעשו אמון בעולם, שיכול הוא להתקדם לאט לאט למקום טוב יותר. גם אם עכשיו אנו לא רואים זאת – זה יכול להיות בעתיד. היכולת להמתין נובעת מאמונה בעולם ובכוחותיו, אמונה באדם – ואמונה בקב"ה שברא כך את העולם והאדם.
לנו יש נכונות לתהליכים ארוכים. יש לנו אמון שנגיע אל היעד, עם כל הקשיים ועם כל סוגי האנשים שמרכיבים את העם. יש לנו אמון בעם ישראל ואנו לא מתייאשים.
בפרשה שלנו נעשה הבירור בין יעקב ובין עשו, בין טומאת הנצרות ובין קדושת ישראל.
אנו צריכים לברר מה שייך לתרבות המקורית שלנו, ומה אנו לוקחים מהנצרות ועלינו להתנתק ממנו.
בע"ה נחיה את התרבות המקורית שלנו, ואז יתקיים בנו (דברים כ"ח, י'):
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.