לחיות עם פרשת השבוע – ארבע לשונות ועוד אחת
4
בתחילת הפרשה אנו קוראים את ארבע לשונות הגאולה, שכנגדן אנו שותים בליל הסדר ארבע כוסות1 (שמות ו', ו'-ט'):
לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
כמה שאלות מתעוררות מקריאת הפסוקים הללו:
א. מדוע אנו מתעלמים מלשון הגאולה החמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ"? אנו שואפים ומתפללים לכך שעם ישראל יהיה בארץ ישראל. מדוע אין זו נחשבת ללשון של גאולה?
ב. בפסוק הראשון מופיעות שלוש לשונות, ובפסוק השני לשון אחת. בפסוק השני יש גם הרחבה – מה אנו צריכים לעשות בעקבות הגאולה: "וידעתם כי אני ה'". מהי משמעות החלוקה הזו?
ג. שואל אור החיים הקדוש:
והבאתי וגו'. קשה כי דברי אל עליון דברו טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב: "והבאתי אתכם אל הארץ", ולא מצינו שכן היה, אלא "ואת בניהם הביא שמה", אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו "לכן", ואמרו ז"ל (שמות רבה פ"ו): אין "לכן" אלא לשון שבועה.
בתחילת הלשונות נאמר: "לכן אמור לבני ישראל", שזו לשון שבועה. ואם כן, נשבע ה' לבני ישראל שיוציא אותם ממצרים ויביאם אל הארץ. אך בפועל לא כך היה. בעקבות חטא המרגלים מתו כל יוצאי מצרים ומי שנכנס לארץ אלו בניהם. הכיצד לא התקיימה השבועה "והבאתי אתכם אל הארץ"?
עונה על כך אור החיים הקדוש:
ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו "והבאתי אתכם וגו'" אמר: "וידעתם כי אני ה' המוציא וגו'", פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה "והבאתי וגו'", וזולת זה אם תנאצו ה' – אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר, "וידעתם וגו'", אז הבאתי, וזולת זה – יהיה מה שיהיה.
לפני לשון "והבאתי" נאמר: "וידעתם כי אני ה' אלֹקיכם". הידיעה הזו היא תנאי לקיום ההבטחה של "והבאתי". אם ישראל יודעים את ה' – יזכו להיכנס לארץ, אך אם הם חוטאים ושוכחים את ה' – לא תתקיים הבטחה זו.
ארבע לשונות גאולה לא נאמרו בתנאי. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – יתקיימו בלי קשר למעשינו, אך והבאתי – תלוי במעשינו ובידיעתנו את ה'.
מהי משמעות חלוקת לשונות הגאולה לשני פסוקים?
הפסוק הראשון, הכולל שלוש מלשונות הגאולה, מסתיים "בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". יש דברים שניתן לעשות אותם בזרוע נטויה.
והוצאתי – להוציא את ישראל מסבלות מצרים. והצלתי – להפסיק את היותם עבדים למצרים. וגאלתי – לא רק שלא יהיו עבדים אלא שיחזרו להיות הם עצמם, לממש את עצמם כבני חורין מלאים. כל אלו יכולים להעשות בזרוע נטויה.
אולם "ולקחתי אתכם לי לעם" – וההמשך: "וידעתם כי אני ה'" – את זה אי אפשר לעשות בזרוע נטויה. את חלקו של הקב"ה הוא יכול לעשות בזרוע נטויה. את חלקנו – אי אפשר לעשות בכח. כשהמשימה מגיעה אלינו – יש בזה תהליך, והוא לוקח זמן.
מה שבא מלמעלה – בא במהירות. מצד הקב"ה אין כל מניעה ואין עיכובים. אולם לאחר שהקב"ה גואל אותנו – מגיע החלק שלנו. אנו צריכים להפנים את הגאולה, וזה לוקח הרבה זמן, וכולי האי ואולי.
בדבר זה נמצא התנאי. יש לנו תפקיד ואנו צריכים לעמוד בו כדי לזכות להמשך התהליך. אלפי שנים עברו, ועדיין לא קיימנו בצורה מלאה: "וידעתם כי אני ה'". רק אחרי שנעשה את חלקנו – נזכה ל"והבאתי אתכם אל הארץ", נוכל לשבת בארץ בשלוה ובשלמות.
שתי תובנות מרכזיות עולות מפרשה זו, וחשוב להפנים אותן.
א. "גאולתן של ישראל קמעא קמעא" (עי' ירושלמי ברכות פ"א ה"א).
הגאולה שמצד הקב"ה היא בחינת "מיד הם נגאלים" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ה). יכול הקב"ה להביאנו לארץ ישראל ביום אחד על כנפי נשרים. אך השאלה היא מה אנו עושים עם זה.
במלחמת ששת הימים נתן לנו הקב"ה את מרחבי ארץ ישראל בבת אחת, בששה ימים. אולם מה הלאה? מה אנו עושים עם זה? ראשי המדינה מיהרו לתת לוואקף את השליטה על הר הבית ועל מערת המכפלה, והכריזו כי נהיה מוכנים לסגת חזרה תמורת שלום. אנו לא יודעים איך לעכל את המתנה הגדולה שקיבלנו.
התורה מדגישה שיש שלב של "וידעתם". אנו צריכים לדעת מה עושים עם הגאולה שהקב"ה מביא אלינו. הידיעה הזו היא תהליך ארוך ומייגע, קמעא קמעא.
אולם לא ניתן לדלג על שלב זה. אין קיצורי דרך. אי אפשר להעמיד את עם ישראל בפני עובדות, לעשות מהפכה ולהגיע לגאולה. הידיעה היא ענין פנימי ועמוק, ולשם כך יש צורך בתהליך ממושך ומשמעותי. אי אפשר לקצר את הדרך.
ב. שלוש לשונות הגאולה הראשונות עוסקות בגאולה הפרטית. כל אחד מישראל נגאל מהסבל ומהעבודה של המצרים, ומגיע לממש את עצמו ואת אישיותו. הוא יכול לעבוד את ה', ללמוד תורה ולהתפלל, לעבוד על מידותיו ולהגשים את שאיפותיו.
אולם הלשון הרביעית: "ולקחתי אתכם לי לעם" – זהו מושג הכלל. ביחס לפרט אפשר לפעול בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. אולם כשמגיעים לכלל – זה עובד בדרך אחרת. יש צורך בחלק שלנו – "וידעתם כי אני ה'", ורק אז "והבאתי".
לפני שבאים אל הארץ אנו נעשים לכלל. ארץ ישראל איננה קנין של אנשים פרטיים. לא כל אדם פרטי לוקח נשק ונלחם וכובש את הארץ. ארץ ישראל שייכת לכלל ישראל. לכלל ישראל יש שלטון, ויש דרכים איך הכלל נוהג. לא כל אדם ולא כל נער מחליט איך לנהל את ענייני כלל ישראל ומדינתו.
רק אחר שמתקיים בנו "ולקחתי אתכם לי לעם", אנו יכולים לבוא אל הארץ. לפני שאנו מבררים ומפנימים את מושג הכלל ואת הצורה שבה מניעים תהליכים עם כלל ישראל – אי אפשר לבוא אל הארץ. הנהגת הכלל איננה בזרוע נטויה. את הכלל מנהיגים בהסברה ובחינוך. זה לא קורה ברגע אחד.
הביטוי של כלל ישראל הוא השלטון. בין אם השלטון מוצא חן בעינינו ובין אם לאו – זהו המצב. לא כל אחד ממליך מלכים ומחליף את השלטון. יש דרך שבה עם ישראל בוחר את השלטון שלו.
שני היסודות הללו הם חשובים ויסודיים: א. הגאולה היא קמעא קמעא. ב. כלל ישראל הוא השולט בארץ ישראל באמצעות השלטון שלו.
בשני יסודות אלו יש מחלוקת עמוקה בין הציונות הדתית שאנו הולכים בדרכה, ובין קהילות אחרות, בעיקר מתנועת החסידות.
אנו הולכים בדרכו של מורנו ורבנו הרב קוק זצ"ל. לא נזוז ממנה ימין ושמאל. הרב עסק הרבה במושג הכלל ובחיוניותו להבנת תהליך הגאולה בדורנו. בתשובה מבאר הרב כי הכלל בא לידי ביטוי בכל שלטון שמתמנה בהסכמת האומה. לשלטון כזה יש גדר של מלכות2.
לתנועת החסידות יש מקום בבנין הנפש, ואנו נוטלים חלק בלימוד תורתה, בהתוועדויות וכדומה. אך בדברים הנוגעים לתשתית הקיום של עם ישראל בארצו – אנו הולכים בדרכו של הרב קוק, שהסביר שהחידוש הגדול של חזרת עם ישראל לארצו הוא מושג הכלל, והגאולה מגיעה קמעא קמעא.
הגאולה באה בתהליך איטי כדי שנהיה ראויים לקלוט את האור העצום של הגאולה בלי להסתנוור. זה אור גדול שעלול לגרום לשבירה. לכן יש צורך בהנהגה מתונה, בהופעת האורות בצורה מלובשת. אחד הלבושים של האור של הגאולה הוא בשלטון. גם אם אין אנו שמחים בו – זהו השלטון.
ודאי שניתן ואף צריך לבקר את השלטון, ואפשר גם לנסות ולהחליף אותו. יש דרכים מקובלות איך עושים זאת. אולם יש דברים שהם מעבר לגבול. מעשים פזיזים ומהפכניים, שמנסים להאיץ את התהליך "בזרוע נטויה" – הם מעבר לגבול ואין להם מקום.
כשאנו נתקלים במצבים קשים מבחינה לאומית, כמו למשל בתקופת המאבק נגד ההתנתקות, עולה אמירה: אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים, צריך לעשות מעשה. ומה הם המעשים שרוצים לעשות? לשרוף צמיגים, לחסום צמתים. "אם בגוש קטיף לא נוסעים – בכל הארץ לא יסעו". מנסים לשנות תהליכים כלל ישראליים עם הידיים והרגליים.
זהו פספוס של העיקר. הגאולה מתרחשת בנפשות. "וידעתם כי אני ה'" – הידיעה היא הנקודה הראשונה והמרכזית. מנפשות האומה יוצא התהליך החוצה אל המציאות.
לא מעמידים את עם ישראל בפני עובדות מוגמרות. התהליך לא מתרחש בעובדות – אלא בנפש. אנו צריכים להיות ראויים לגאולה. להסתגל לחיים של כלל, לקלוט שלעם ישראל יש מדינה. יש בינינו כאלה שטרם הפנימו את הדבר הזה. הם לא מבינים איך צריכים לפעול כשאנו כלל ולא אוסף אנשים פרטיים.
ההופעה של הכלל היא אור אלוקי עצום. צבא ההגנה לישראל, מדינת ישראל – אלו הם אורות גדולים שהקב"ה מלביש אותם בלבושים שמסתירים את האור כדי שנוכל לקלוט אותו. האור מופיע כשהוא מלובש במסגרות.
אנו שמחים שיש לעם ישראל שלטון. כמובן, אנו רוצים ופועלים לכך שהדרך שאנו מאמינים בה תנהיג את המדינה, ואנו נאבקים על כך. אולם המאבקים צריכים להעשות בתוך המסגרות של הכלל ולא בשבירתן.
זרוע נטויה זה רק כשהקב"ה פועל. אולם לאחר מכן מגיע התפקיד שלנו, והוא קורה לאט לאט.
אנו רוצים את ארץ ישראל השלמה, את בית המקדש. כדי להגיע לזה הכרחי שהרצון לדברים הללו יעבור לאומה הישראלית כולה. "ולקחתי אתכם לי לעם וידעתם" – עם ישראל צריך לדעת את ה'. הידיעה הזו היא תנאי ל"והבאתי אתכם אל הארץ". בכיוון הזה עלינו לפעול. "פנים אל פנים" – עוד משפחה ועוד משפחה.
לפעמים מתגנבת מחשבה ללב – נפגשתי עם משפחה, ואפילו ראיתי התקדמות. אבל מה זה משפחה אחת לעומת כל מליוני המשפחות בעם ישראל?
כיון שהגאולה היא קמעא קמעא, כל צעד קטן הוא משמעותי מאוד. אין לנו כלים למדוד את ההשפעה של ההתקדמות של כל משפחה ושל כל אדם.
חשוב להפנים ולזכור, ש"לא עליך המלאכה לגמור". לא כל אחד צריך לעשות בעצמו ולבדו את המהפכה של כל העולם. התחושה שאם לא עשיתי מהפכה בקנה מידה עולמי לא עשיתי כלום – היא טעות. אדם אחד איננו יכול ליצור בבת אחת שינוי נפשי אצל אנשים אחרים. תהליכים נפשיים הם מורכבים וארוכים, והמהירות בהם איננה מעלה אלא חסרון.
איננו חוששים שיבוא אדם מקרבנו ויעשה מעשים פזיזים וחמורים. אולם מעבר לזהירות מכך – יש ערך גדול בבניית הצד החיובי – בהבנה עמוקה של מושג הכלל. יש ערך לדרכים שונות בעבודת ה', אך חשוב שלא יגרום הדבר לחולשה ביחס לכלל, ולחולשה בהבנת הדרך של הגאולה המתקדמת קמעא קמעא.
אנו צריכים לחזור, לשנות ולשלש, מאות ואלפים פעמים3: גאולתן של ישראל קמעא קמעא. כלל ישראל, המיוצג על ידי השלטון שלו – הוא הנגאל.
בע"ה יתקיימו בנו לשונות הגאולה, ונפעל אנחנו לעשות את חלקנו, ומתוך כך נזכה גם ללשון החמישית: "והבאתי אתכם אל הארץ".
1 רש"י פסחים צ"ט ע"ב: "ארבע כוסות – כנגד ארבעה לשוני גאולה האמורים בגלות מצרים: "והוצאתי אתכם", "והצלתי אתכם", "וגאלתי אתכם", "ולקחתי אתכם", בפרשת וארא".
2 שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמ"ד: "וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל… אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם".
3 לשון הרב קוק באגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג.