לחיות עם פרשת השבוע – "תהפוכות הנטיות הטבעיות" (אוה"ק ג' עמ' רצ"ז)
5
בפרשת פינחס עם ישראל מתקרב לכניסה לארץ ישראל. נעמוד על שתי נקודות בפרשה בהקשר לכך.
א. בתחילת הפרשה מצוה ה' את משה לערוך מפקד של בני ישראל, ולאחר הציווי נאמר (במדבר כ"ו, ג'-ד'):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
הביטוי "היוצאים מארץ מצרים" לא מובן בהקשר זה, וכבר עמדו על כך המפרשים. ה"אור החיים" הקדוש כותב:
ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים – אין ידוע הכוונה במאמר זה, וראב"ע אמר כי ירצה לומר שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים, ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה, ועוד ודאי שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה אלא על היוצאים מבן עשרים.
וכי אין אנו יודעים שרבים מן היוצאים ממצרים, שלא מתו בחטא המרגלים, היו במפקד זה? לשם מה צריך הכתוב להודיע כך?
ב. התורה מזכירה בפרשה זו רבים מחטאי ישראל במדבר. חטא קורח (כ"ו, ט'-י"א; כ"ז, ג'), חטא נדב ואביהוא (כ"ו, ס"א), חטא המרגלים (כ"ו, ס"ד-ס"ה), חטא מי מריבה (כ"ז, י"ד). חז"ל מוסיפים שדברי בנות צלפחד על אביהן (כ"ז, ג'): "כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת" רומזים לכך שצלפחד לא היה מהמרגלים או מהמתאוננים1.
מהי משמעות הדברים?
"היוצאים מארץ מצרים", פירושו שהיציאה ממצרים מתמשכת, ועדיין לא הסתיימה2. בעל הרוקח אומר, שהסוכות שה' הושיב בהן את בני ישראל "בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כ"ג, מ"ג), הם הסוכות שבהן ישבו החיילים שלחמו נגד סיחון ועוג. תחילת כיבוש הארץ נחשבת עדיין חלק מיציאת מצרים, כל עוד לא כבשו את הארץ וחילקו אותה לשבטים.
יציאת מצרים איננה מאורע חד פעמי, אלא מאורע שנמשך עשרות שנים. כשם שגאולתם של ישראל קמעא קמעא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א), כך יציאתם מהגלות היא קמעא קמעא.
התורה מזכירה את חטאי בני ישראל, משום שצריכים להיות מודעים לחטאים, ולרצות כל הזמן לתקן אותם. גם החטאים לא היו מעשה חד פעמי, אלא הם מלווים את עם ישראל בכל שנות המדבר. ערב הכניסה לארץ צריכים לברר מנין באו הקלקולים במדבר, וכיצד מתקנים אותם. צריך להעמיד את החטאים מול העיניים כדי לדעת להתמודד איתם.
חטא המרגלים מבטא קלקול ביחס לארץ ישראל, ביחס לרצון להיות אומה ישראלית עצמאית.
חטא קורח הוא ביטוי למחלוקת כנגד המנהיגות של עם ישראל.
נדב ואביהוא מבטאים טעות בדרכי עבודת ה', כיצד ניתן לחיות את האידיאלים העליונים יחד עם מסגרות החיים הטבעיות.
התיקון בנושאים אלו חשוב ביותר לפני שנכנסים לארץ ישראל.
הכניסה לארץ היא אור עצום. כך היה בתקופת יהושע בן נון, וכך הוא בתקופתנו.
הכתוב אומר (עמוס ה', ב'):
נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.
עם ישראל אינו יכול לצאת מהגלות בכוחות עצמו. מצד הגלות זוהי נפילה שאין דרך לקום ממנה. רק הקב"ה יכול להקימנו. היציאה מהגלות והכניסה לארץ ישראל הם תהליכים אלוקיים לא טבעיים.
בתקופתנו, לא נגאל עם ישראל בכוחות עצמו. לא קמו יהודים, שלמדו בחומש על מצות ישיבת הארץ, ראו את דברי הרמב"ן שזוהי מצוה מהתורה – והחליטו לעלות לארץ. זה לא קרה. יהודים למדו את הגמרא בסוף מסכת כתובות על חובת העליה לארץ, התפלפלו בה – ונשארו בגלות.
מי שעלה לארץ ישראל היו בעיקר אנשים רחוקים מתורה ומצוות, שנפלו ברשת הכפירה. שומרי התורה נשארו בחו"ל, ובודדים מהם עלו לארץ.
הרב קוק זצ"ל זעק על כך בדם לבו, לבל נאחר את המועד וניתן את השלטון על ארץ ישראל בידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות (אגרות ראי"ה ח"א אגרת קמ"ד). אך דבריו לא נשמעו. "לא תוסיף קום". דווקא מי שהתרחק מהתורה, הוא שמע מלבו את הקול הקורא לעלות לארץ.
כך הגענו לתקופה שלנו, שבה נראה שהחושך שולט, הכפירה מרימה ראש, והמדינה מונהגת ללא התחשבות בתורה ובערכיה.
האמת היא, שאין זו תקופה חשוכה, אלא להיפך. זו תקופה שיש בה אור עצום. ניתן לראות בחוש איך הקב"ה מוביל את המציאות. ככל שהאורות גדולים יותר, כך קשה יותר לקלוט אותם. מי שקולט אותם בצורה ישירה – מסתנוור. רק מי שמסתיר את האור בהרבה כיסויים ולבושים – יכול לקלוט את האור ולהנות ממנו.
בדור שלנו נראה שמי שקלט את האור – הסתנוור והתבלבל. כך עלו לארץ מי שהאור הגדול גרם לו לריחוק מתורה ומצוות. ומי שהאור מכוסה ממנו – חושב שהמציאות חשוכה, וגם זה מבלבל.
מה שמאפיין את הדור שלנו זה הבלבול. מצד אחד קורים תהליכים אדירים, שניכר בהם שהקב"ה מנהיג את המציאות בשביל עם ישראל, ומצד שני קורים דברים קשים.
החדשות האמיתיות של התקופה הזו, זה נס קיבוץ גלויות. היום (יום רביעי י"ד בתמוז) מתקיים בישיבה טקס לכבוד 31 עולים מבני המנשה שסיימו לימודי מקצוע בסיוע הישיבה, ובע"ה הם יתחילו לעבוד, וישלבו את זה עם לימוד תורה. זה נס אדיר בתוך הנס של קיבוץ גלויות הכללי. אלו הן החדשות האמיתיות, שלא מדברים עליהם.
בתקשורת מדברים על זה שרב אחד אמר כך ורב אחר אמר אחרת, ונדמה לנו שזה החדשות, אבל זה חלק מהבלבול.
אף על פי כן, יש להתייחס לנושאים המדוברים, ולנסות לעשות בהם סדר.
השבוע התחוללה "סערה תקשורתית" באחד הנושאים הכאובים והקשים, שיש בו בלבול גדול בתקופה שלנו, וצריכים לברר את הדברים. נושא הנטיה המינית.
הגישה שלי בדרך כלל היא שלא לדבר על כך, משום שעצם הדיבורים על התופעה מעצימים אותה. זה ודאי נכון, אך כשכל המדינה עוסקת בכך, אי אפשר לומר: "אני לא מדבר כדי לא להעצים את התופעה".
מצד שני, באמת אינני רוצה לדבר על כך, והפתרון הוא לעסוק בדבריו של הרב קוק זצ"ל, שמתייחסים לכך. פסקה באורות הקודש (ח"ג עמ' רצ"ז)3, שהרב הנזיר העניק לה את הכותרת: "תהפוכות הנטיות הטבעיות".
דבריו של הרב קוק מרוממים את הנושא. חשוב להתבונן בדברים בצורה מרוממת, ולא להיגרר לצורה הירודה שבה הדברים נידונים בתקשורת. אם הרב קוק כתב על כך, והרב הנזיר הכניס את זה לאורות הקודש – אלו ודאי דברים עמוקים ומרוממים שיש להתבונן בהם.
תהפוכות הנטיות הטבעיות
ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכין את שולחנם. ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא סיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע. וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה.
"ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם" – המדע טוען, שיש אנשים שיש להם נטיה הפוכה מראשית יצירתם. כך הם נולדו. "ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה" – ומשום כך אומרים שאין זה דבר רע. אין למחות על כך ולומר שזה לא מוסרי, שהרי כך הם נולדו, וזה הטבע שלהם.
"אבל דבר אלהינו יקום לעולם" – דברי התורה נכונים לְעולם, וגם להיום. "וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה תועה אתה בה, שהיא נטיה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להלחם עליה" – התורה קראה לכך "תּוֹעֵבָה" (ויקרא כ', י"ג), ומכאן שזו נטיה רעה. אף שכך הוא מראשית היצירה אצל חלק מהאנשים, זה לא בא ממקור הטוב, וזו נטיה רעה, אף אם היא טבעית. ולכן האדם – הפרטי והכללי – צריך להילחם בה.
הרב קוק אומר, וגם אני מאמין בכך, שזהו קלקול שניתן לתקן אותו. נתינת הלגיטימציה לנטיה זו, והפיכת הקלקול לדבר טבעי ונכון, גורמת לחוסר מוטיבציה לתקן זאת, וכך אנשים מפסידים את הדבר הגדול ביותר של החיים, את ההנאה, את הטוב ואת הנצחיות שיש בחיים. מה יכול להיות יותר גדול מהקשר של האדם לנצח בהמשכיות הדורות והולדת ילדים?!
לכן צריך להילחם בכך, ולא לומר: "זה בסדר".
"ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש ואמרו על זה, כל מה שאדם רוצה כו', משל לדג הבא מבית הציד, רצה לאוכלו צלי שלוק מבושל אוכלו" – היחידים שניסו לתקן ולא הצליחו לעקור את הנטיה מליבם – עבורם יש בגמרא במסכת נדרים (כ' ע"א-ע"ב) הדרכות מעשיות, שאין המקום לפרטן במסגרת זו.
הרב קוק אומר, שגם מי שלא הצליח לעקור את הנטיה הזו מלבו, צריך להתחתן, ויש עבורו דרך כיצד יוכל לחיות את חייו. הנטיה איננה פוטרת את האדם מנישואין. עליו להינשא, וחכמים כבר התוו את הדרך כיצד יוכל לחיות עם אשתו.
"ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם" – חכמים התבוננו בעומק המציאות, ואמרו שיש תיקון גם למי שמראשית יצירתו הוא מקולקל.
"מכל מקום היא שיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ד', וכל עם ד' על פיהם יחנה ויסע" – חכמים הם הקובעים את דרכי החיים, הם קובעים מה נכון ומה לא, ועל פיהם אנו צריכים לנסוע בדרכי חיינו.
"וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה" – שמא כוונת הרב היא, שמי שמוכן לומר זאת, שזהו קלקול שניתן לתיקון, קדוש יאמר לו. הרב קוק זצ"ל אמר זאת, בצורה עדינה ובלי התלהמות, אבל הגדיר את התופעה ואת הדרך להתייחס אליה.
חשוב שמי שיש לו נטיה זו ידע, שהדבר הוא בר תיקון. יש להאמין בכך בכל לב. גם אם כך הוא נולד – ניתן לתקן. ובכל מקרה, אין זה פוטר אותו מלשאת אשה ולהקים משפחה. יש לכך עצות ויש לכך דרכים. יש להיות חלק מהמשכיות הדורות, שהרי לשם מה טבע הקב"ה באדם את הנטיה המינית בכללה, אם לא לשם העמדת תולדות והמשכיות הדורות?
בפסקאות הבאות באורות הקודש כותב הרב קוק זצ"ל (עמ' רצ"ט):
הנטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד…
האם ה' ברא את הנטיה המינית סתם כדי שהאדם יהנה?
הנטיה המינית קושרת אותנו אל העתיד. זהו בנין העולם. כך אנו נקשרים אל הנצח. היצר חזק כל כך באדם, כי בו טבועה נצחיותו של האדם.
ועוד כתב הרב (עמ' ש"א):
מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית.
ההשקפה האופטימית רואה ערך בריבוי החיים בעולם. לכן הדרך להוסיף חיים היא בצורה של דבר טוב, מלא הנאה ועונג. לשם עלינו לכוון את הנטיה המינית.
לעומת זאת, יש הרואים את העולם בהסתכלות פסימית. בצורה כזו, הנטיה המינית מנותקת מהאידיאל שממנו היא באה. כאילו זוהי תאוה שעומדת לעצמה, ועניינה הוא למלא את התאוה. הרי זה כמו שנאמר – למה יש מכונית? כדי למלא בה דלק. האומר כך שוכח שהמכונית נועדה לנסוע בה. כך מנתקים את התאוה מהמטרה שלשמה היא נוצרה.
המבט הפסימי אומר – העולם כל כך גרוע, למה צריך להרבות עוד אנשים אומללים לעולם כל כך אומלל? ועל כן רואים את הנטיה המינית כהתפרצות של תאוה, שאין לה קשר לאידיאל של החיים.
זהו מבט של אנשים מלאי יאוש. יאוש מהחיים, יאוש מהטוב, יאוש מהתכלית של החיים.
אולם אנו יודעים שהעולם הוא טוב. לכל דבר יש תיקון.
הנטיה ההפוכה היא אתגר גדול מאוד, והתמודדות כלל לא פשוטה. אולם ניתן לעמוד בכך, וכל אחד יכול – וצריך – לבנות משפחה. זו האמירה המרכזית של הרב קוק, והיא חשובה מאוד.
אין אדם יכול לפטור את עצמו בטענה ש"ככה ה' ברא אותי". אף שככה ה' ברא אותך – אתה צריך להתמודד. כמובן, כל מי שיכול לסייע בהתמודדות – נדרש לסייע. לעזור לכל אחד להגיע ליעד של הקמת משפחה.
אילו דבריו האלה של הרב קוק היו מתפשטים, הרבה טוב היה בא לעולם. רבים לא היו מזהים בעצמם את הנטיה, ומי שכן מזהה זאת – היה מתאמץ לתקן.
לפני הפסקה הזו כתב הרב קוק כך (עמ' רצ"ז):
וימים יבאו והתרבות הכללית תביט בהערצה נשגבה על הוד אלוה, הפרוש בתוך המחשבות, הנראות כחשכות לעומדים בגסות הנטיה ובשובבות הדעת מחוץ למחנה ישראל, המקושרות בתיקוני היסוד, וכל דברי הצומות וזעקתם, אשר לשובבים, שבמוסר הרזי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה.
כיום, נראות המחשבות האלוקיות בעיני חלק מהאנשים כ"חשוכות". אולם יבואו ימים שהאנושות תביט בהערצה על המחשבות האלו, על הגודל והעמקות שפרושים על המחשבות האלוקיות.
יש הטוענים שהדרכת התורה היא חשוכה. הם עומדים מבחוץ, ולא רואים עד כמה זה מלא אור, עד כמה התורה נותנת לאדם חיים והמשכיות וחיבור לנצח.
אנשים שעומדים מבחוץ – לא מבינים מה זה נצח. מי שעולם המושגים שלו מורכב מבילויים ומדברים נמוכים – לא יכול להבין את המושג נצח. מה הוא יכול לראות בעומק של התורה? לכן זה נראה לו חשוך.
אבל יבואו ימים שהאנושות תתעלה. אנו נצליח להפיץ, לאט לאט, את האור של דברי התורה. אז יראו שדברי התורה חודרים לעומק הנשמה, שזהו אור גדול שמסתתר בתוך דברים שנראים חשוכים4.
כדי שהעולם יקלוט את הגודל של דברי התורה, הוא צריך להיות גדול. אנשים קטנים לא יכולים לראות דברים גדולים. כל דבר שהם נוגעים בו – הם מקטינים אותו. על כל דבר מדברים בגסות. לא רואים את הרוממות והגדלות שיש בדברי התורה, גם אלו העוסקים בדברים הנראים לנו נמוכים.
אם אנו נתסכל בגדלות, ונבין את המטרה של הנטיה המינית ואת הדרך להתמודד עם הקלקולים – יהיה בזה נתינת כח לאנשים להתגבר ולהתמודד, ויבואו הימים הגדולים שהרב מדבר עליהם.
1 ראה גם ב"לחיות עם פרשת השבוע" ח"ב, עמ' 289.
2 שלא כמו שתרגם אונקלוס. עי' ברמב"ן לבראשית ד', י"ז על הביטוי "ויהיה בונה עיר", שזהו "הווה מתמשך", שכל ימיו בנה את העיר.
3 מופיע גם בשמונה קבצים ו', צ"ט, עיי"ש.
4 בדבריו רומז הרב לדו משמעות של המושג "שובבים". מצד אחד זהו ביטוי של שובבות, דברים ש"מחוץ למחנה ישראל", ומצד שני כך נקראים הימים של פרשיות שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, שבהם עוסקים בתיקון היסוד, בתיקון השובבות שבנטיה המינית והפיכתה לדבר עמוק הבונה את העולם.