בחינת דורנו חלק ג' – לקחת את העמל בסבבה

5

אנו ממשיכים בסדרת השיחות שבהן אנו מנסים להבין את אופיו של הדור.
מטרת הנסיון הזה איננה להוכיח את הדור – ובמיוחד הדור הצעיר, אלא כדי להבין מהם התהליכים שבהן מנהיג הקב"ה את הדור, מהם הדברים הטובים שאנו יכולים לקחת מהדור, ואיזה פסולת ראוי להשליך.

אחד הדברים המאפיינים את הדור הזה, המכונה "דור ה-Y", הוא היחס לעמל וליגיעה. פעמים רבות, כשנפגשים ראשי ישיבות וכדומה, השיח הוא על כך ש"הדור הזה לא יודע מה זה עמל". זה בדרך כלל נאמר בטרוניה. הם לא מוכנים להתייגע, ולכן צריך לתת עוד שיחה על עמל התורה. אי אפשר ללמוד תורה בלי עמל.
דוגמא לשיחה כזאת שמעתי פעם משמו של המשגיח המפורסם של ישיבת "כפר חסידים", ר' אליהו לאפיאן. הוא שמע את המעשה מפיו של בעל המעשה, ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד.
ר' אלחנן למד אחר נישואיו אצל ה"חפץ חיים", הרחק מביתו וממשפחתו. פעם אחת, בעודו לומד עם רבו הגיע מברק מביתו: "מזל טוב, נולד לך בן". הוא שמח וסיפר על כך ל"חפץ חיים", שבירך אותו במזל טוב מכל הלב, והמשיך בלימוד.
אמר ר' אלחנן: אני רוצה לנסוע בע"ה לברית של הבן שלי.
– אתה מוהל?! תמה ה"חפץ חיים".
– לא, אבל אשתי קצת חלשה, והיא זקוקה לסיוע.
– אתה רופא?!
ור' אליהו היה דופק על השולחן וזועק: והוא לא נסע!
כך גדלים בתורה, כך נבנים להיות ר' אלחנן וסרמן.
הסיפור הזה נותן לנו פרופורציות, איפה אנו נמצאים, אבל נראה שלא זהו הסגנון שירומם את בני הדור הזה.

כשקוראים מה אומרים בעולם המחקר על "דור ה-Y", מבינים שזו לא בעיה רק של עולם הישיבות. זוהי תופעה שמקיפה את הדור כולו. יש מקום לברר את משמעותה, כדי לדעת מהו החלק היפה של התופעה הזאת, ומה עדיין דורש עמל.

נצטט כמה משפטים מספר העוסק באפיון "דור ה-Y"¹.

ה-Yניקים נוטים לחיות "כאן ועכשיו" ולהתנהל מהיום למחר, מעבודה לעבודה, ללא תכנון ארוך טווח של קריירה… הסיבה העיקרית היא החשש שלהם "להיכלא" בעבודה סגורה עם מסלול תחום, ללא דרגות חופש. הם מעדיפים לא להתחייב (עמ' 104).
כפרפראזה לביטוי "העבודה היא חיינו" של ההורים, אפשר לומר שהמסר שלהם הוא "העבודה היא חייכם אבל לא חיינו" (עמ' 99).
עד לפני כמה שנים עזיבה סדרתית של מקומות עבודה היתה תופעה שולית בעולם התעסוקה… היום מדובר בתופעה ששיעוריה גדלים במהירות. בסקר שנערך בישראל ב-2012 נמצא כי 45 אחוזים ממחפשי העבודה מחליפים עבודה כל שנתיים, ו-75 אחוזים לא נשארו במקום עבודתם למעלה מחמש שנים (עמ' 113).
דור ה-Y הוא דור שמייחס פחות משקל ליציבות בחיים וכתוצאה מכך גם לקביעות תעסוקתית (עמ' 115).
עבודה ללא שליחות. ללא יצירה, ללא דחף לפתח, לשפר ולהרחיב את הקיים, ללא תחושת שליחות ואחריות – העבודה נעשית תפלה ושוחקת. דור ה-Y לא חונך להשקיע… (עמ' 116).
מקום העבודה מבחינתם הוא קודם כל מסגרת חברתית וחברותית ובתור שכזה הוא צריך להסביר פנים ולייצר רוח צעירה, חייכנית ותוססת, בדומה לבית הקפה ולבר (עמ' 118).
החיים בסבבה… בשנים האחרונות גדלה הלגיטימציה הערכית לא להתאמץ ו"לעשות רק מה שטוב לך"… מה שנחשב בעבר לאיכויות אנושיות נעלות מאבד מערכו, ובקרב צעירים זיהינו תפיסה חדשה של: "אם לא כיף לי, אני לא חייב" (עמ' 112).
רבים אימצו את המוטו: "לא חיים בשביל לעבוד אלא עובדים בשביל לחיות". הביטוי "יש לי גם חיים" כבר הפך למעין סמל דורי… (עמ' 118).

התופעה הזו מגיעה גם להיכלי הישיבות. הקושי שרבים חשים בלימוד הגמרא נובע מזה שלימוד גמרא דורש עמל. בלי עמל אי אפשר להצליח בלימוד. חלק מהעמל הוא היכולת לשבת ולהתרכז על הסוגיא זמן רב ברצף. מי שכל רגע מפסיק לענין אחר – לא יכול להיכנס לסוגיא ולהבין אותה היטב. כשהראש עסוק בהרבה דברים – אי אפשר להבין את הגמרא. הגמרא נראית משהו רחוק, לא רלוונטי ולא מובן. איך אפשר להתחבר ללימוד ולאהוב את הגמרא כשלא מבינים?
לעומת זאת, יש סוג חדש של ספרים שזוכה לפופולריות רבה. ספרים חדשים, המביאים רעיונות קליטים ונגישים בשפה קלה, ש"מאכילים בכפית" את הלומד – באמונה, בהלכה, בחסידות – אלו הספרים המבוקשים והנלמדים. כמה עוסקים היום ב"אמונות ודעות" של רס"ג? אפילו כוזרי ומהר"ל נלמדים פחות מהספרים החדשים והקלילים.

בדברים האלה אנו משתלבים עם התופעה של הדור. כל דבר – גם לימוד התורה – נעשה ב"כיף". גם מקומות עבודה משקיעים ב"כיף" של העובדים, ביצירת אוירה משפחתית וחברתית. אם לא יהיה לעובד כיף ו"סבבה" – הוא יעזוב את מקום העבודה.
יש בזה דבר יפה. אנשים לא מוכנים להשתעבד לעבודה. זה חלק מתהליך שהעולם עובר כבר שנים רבות, של שחרור מהעבדות.
הרב קוק מתאר באגרת את התהליך שהעולם עבר (אגרות ראי"ה ח"א אגרת פ"ט). בעבר, היה העבד קניינו של האדון. יש בזה בעיות רבות, אך יש בזה גם יתרונות. האדון יודע שאם יקרה משהו לעבד – הוא יפסיד כסף רב, ולכן הוא דואג לשמור על חייו ועל בריאותו של העבד.
אמנם היה בזה גם צדדים שליליים, ולכן העולם ביטל את העבדות הקניינית, ועבר למצב של שכירים. אולם, המצב היום של חברות כח אדם למיניהם, לא בהכרח טוב יותר. האדון לא בעלים על העבד, ואם יקרה לעבד נזק – יש רבים אחרים שיוכלו להחליף אותו. עובדי חברות הקבלן למיניהן תלויים באדון ובעבודתם, והם מעין עבדים. יש העובדים שעות רבות, בלי יכולת לשהות עם משפחתם ולדאוג לרווחתם. זוהי עבדות מודרנית.
רבים לא מוכנים לצורה כזו של חיים. אנשים לא מוכנים להיות משועבדים לעבודה. "יש לי חיים" – ואני לא עבד לעבודתי.

העבודה – ובעיקר הקושי והשעבוד שבעבודה, הגיעו לעולם כתוצאה מן החטא (בראשית ג', י"ז-י"ט):

וּלְאָדָם אָמַר… אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם…

העבודה הקשה איננה הצורה האידיאלית של החיים. אמנם, העולם שאחר החטא הוא עולם שיש בו צורך בעבודה ולא ניתן להימלט מכך. "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" (משנה אבות פ"ב מ"ב).
עם זאת, יש צד נכון ברצון להשתחרר מהעבודה, ובכלל מהמסגרות.
בכל מסגרת דבק פסולת. כשעושים דברים רק בגלל המסגרת, כי כך עשו עד היום וכך יעשו מהיום – יכולים להיכנס דברים לא נכונים, ש"כולם עושים" אותם, כי הם חלק מהמסגרת.
הרצון לבדוק מחדש את המסגרות ולראות את התוכן הפנימי – לְמה אני מתחבר ולְמה אני לא מתחבר – הוא רצון נכון.
כשאדם מרגיש שהוא לא מתחבר לתפילה – יש בבקשה שלו להיות מחובר דבר נכון. התפילה צריכה לבוא ממקום פנימי בלב, ולא רק מהעובדה שאבותי התפללו, וזו המסגרת של היהדות, אז גם אני חלק מזה. הבקשה להתחבר היא בקשה נכונה.

היתה לי פעם חויה חזקה בהקשר לכך.
הייתי באחת המכינות בשבת לדיונים חינוכיים עם צוות המכינה. כמה תלמידים מהמכינה נשארו להגיש את האוכל וכדומה. אחד מהם, עשה רושם שלילי מאוד. הוא היה נראה זרוק, מזלזל בעצמו ובהופעתו. המראה שלו יצר אצלי תחושה של גועל ורתיעה ממנו.
בתפילת שחרית, כשאנו עומדים בחזרת הש"ץ, נכנס הבחור הזה לבית המדרש לתפילה. הוא פותח את הדלת ונכנס למקומו, כאילו כל המתפללים הם אויר, והוא לבדו בבית המדרש. כשאנו הגענו לקריאת התורה הוא נעמד להתפלל תפילת עמידה. הסתכלתי עליו, ונדהמתי. ראיתי פני מלאך. הוא התפלל בדבקות עצומה.
המהפך היה מדהים. לפני רגע חשבתי שהוא פרא אדם חסר מסגרת, ופתאום הוא מתפלל בכזו דבקות. הלואי ואני הייתי מתפלל ככה.
חשבתי לעצמי: יופי, הגעתי בזמן לתפילה, והתפללתי הכל לפי הסדר עם הציבור. אבל התפילה שלי לא מגיעה למדרגה שלו.

אין בדברים אלו חוסר הערכה ולו במעט לצורך להגיע לתפילה בזמן. אבל צריך לזכור שהתפילה היא עמידה מול ה'. לא מספיק לעמוד במסגרת של התפילה. צריך גם להתחבר לתפילה ולהרגיש אותה.

הצד השני של המטבע הוא, שיש ערך גדול ליגיעה. חיים בלי יגיעה אינם חיים.
בכנס רבנים שנערך לפני שנים רבות עסקו בשאלה כיצד להפעיל רכב שבת במינימום פעולות של חילול שבת. השאלה היתה האם העברה מהילוך ראשון להילוך סרק (ניוטרל) מגבירה את בערת המנוע. כשקם מומחה הרכב לדבר, הוא זעק בהתרגשות, שאסור להשאיר רכב בניוטרל. הרכב נועד לעבוד, לנסוע, וכשהמנוע עובד והרכב לא נוסע, זה פוגע ברכיבי המנוע. אין דבר שמזיק לרכב יותר מאשר להיות בניוטרל. אני, כך אמר המומחה, מדומם את המנוע ברמזור אדום, כדי שהרכב לא ישאר אפילו זמן קצר בהילוך סרק.
כששמעתי את הדברים לקחתי מהם מוסר גדול. אצלנו המנוע עובד כל הזמן, בלי הפסקה. אסור להיות בניוטרל, בלי להתקדם. זה הורס את הגוף, את הנפש ואת המוח. אין דבר שמזיק יותר לאדם מאשר להיות במיטה, בלי לפעול, כשכל המערכות עובדות.

"אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה', ז'). זה נכון גם בדור שלנו. אבל בדור שלנו גם נכון הרצון של בני הדור להתחבר ולצאת לחופשי.
החופש הוא ערך נפלא. רק בצורה חופשית יכול האדם לממש את תכונותיו ולהוציא אל הפועל את מה שיש בו. הרצון להתחבר אף הוא אמיתי ונכון.
יחד עם הצורך להגשים את הערכים הללו, צריך לעשותם בזהירות. הגמרא מספרת (בבא מציעא פ"ה ע"ב):

אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. אמר ליה: מאי טעמא נגה ליה למר, אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי, סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה.
תרגום: אליהו היה מצוי בישיבתו של רבי. יום אחד, היה ראש חודש, והתאחר הזמן ולא בא (אליהו). אמר לו (רבי): מדוע איחר אדוני? אמר לו: עד שהערתי את אברהם, ורחצתי את ידיו והתפלל, והשכבתי אותו לישון, וכך ליצחק וכך ליעקב. ויעמידם יחד? סבורים, שיתחזקו ברחמים ויביאו את המשיח לפני זמנו.

משיח הוא דבר נפלא, אבל אם הוא מגיע לפני הזמן – זה אסון².
יש הרבה דברים טובים, שצריכים להופיע בזמנם, ואם הם מגיעים לעולם לפני הזמן – הם לא טובים.
כך הערכים שהדור הזה מופיע, כמו החופש וההתחברות – צריכים להופיע בצורה מבוקרת, ולשלב אותם עם העמל והיגיעה שאף הם ערכים נכונים וחשובים.
יחד עם חופש הדעת, והיכולת לחשוב בפתיחות ולדבר ולשאול בפתיחות, ויחד עם הרצון להתחבר ולהיות ב"סבבה" – צריך גם את העמל. המשימה של הדור הזה היא לעשות "עמל עם סבבה". זה התפקיד, וזה מה שהדור הזה צריך ללמד ולחדש.
צריך לברור את הטוב שבכל ערך, ולשלב את כל הערכים יחד, לחיים שלמים ומלאים בעשיה, בחופש ובחיבור.

---

¹ "דור ה-Y – כאילו אין מחר", תמר אלמוג ועוז אלמוג, הוצאת מודן.
² וראה באגרות ראי"ה ח"א אגרת י"ד, שהשתמש הרב במליצת הגמרא כלפי הפרזה בכבוד מנהיגי הציונות.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *