לחיות עם פרשת השבוע – תתחדש!
5
בפרשת השבוע מופיעה פרשת המועדות, הפותחת ביום השבת ובחג הפסח. לאחר מצוות הפסח מופיעה הפרשיה הבאה (ויקרא כ"ג, ט'-כ"ב):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'… וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
פרשה זו, של ספירת העומר והקרבנות שמקריבים בתחילתה ובסופה, יכולה להיקרא: "פרשת הקציר". היא פותחת בקציר ומסיימת בו.
הפרשה מתחילה במצוה שעושים ב"ראשית קצירכם" – מנחת העומר, ומסיימת בסיום הקציר: "לא תכלה פאת שדך".
חז"ל דרשו פרשה זו באחת מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן1:
כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.
עם מנחת העומר מביאים כבש: "וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'". כבש זה היה בכלל כל הקרבנות.
בפרשת שלח מפרטת התורה את המנחות שמביאים עם הקרבנות השונים (במדבר ט"ו, ד'-ה'):
וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.
עם הכבש מביאים עשרון סולת, בלול ברביעית ההין שמן, ומוסיפים רביעית ההין יין.
זהו הכלל.
הכבש שבא עם העומר יצא מן הכלל ונידון בדבר חדש. מביאים עמו מנחה של שני עשרונים, ולא של עשרון אחד כמו שאר הכבשים.
על פי כמות הסולת, יש להכפיל, לכאורה, גם את כמות השמן – כל עשרון סולת נבלל ברביעית ההין שמן, ולכן כאן צריכים לכאורה להביא שתי רביעיות של שמן2.
אולם, הכתוב מחזירו לכללו בפירוש, שכן נאמר: "ונסכֹּה יין רביעית ההין". דרשו חכמים3, שהמילה "ונסכו" כתובה בלשון נקבה – ונסכה, ונקראת בלשון זכר – ונסכו. הן נסכו של הכבש – שזהו היין, והן נסכה של המנחה – שזהו השמן, יהיו רביעית. כאן החזיר הכתוב את הכבש לכלל הקרבנות. השמן והיין שמובאים עם הכבש זהים לשאר הקרבנות, ורק בכמות הסולת יש הבדל.
יש לשים לב לכך, שהדרשה הזו לא מלמדת דינים חדשים. התורה הוציאה את הכבש מן הכלל וכתבה במפורש שמקריבים עם הכבש שני עשרונים סולת. התורה גם החזירה את הכבש לכללו וכתבה שמקריבים רק רביעית יין ורביעית שמן.
אם כך, לשם מה דרשו זאת חכמים? מה הוסיפה הדרשה שלא ידענו קודם לכן?
מידה זו לא באה ללמד דינים חדשים, אלא ללמד כיצד יש להתבונן על הפרשה. דע לך, אמרו חכמים, שפרשה זו נכתבה במידת דבר שיצא לידון בדבר החדש. המידה הזו והערכים שהיא מגלמת4 – באים לידי ביטוי בפרשה הזו. המידות שהתורה נדרשת בהן מלמדות אותנו כיצד להתבונן על פרשיות התורה, באיזו מידה נכתבה כל פרשה וכל מצוה.
בולט כאן ענין שכבר עמדנו עליו בעבר. יש קשר בין המידה שדרשו בה חכמים את הפרשה, ובין תוכנה של הפרשה. מצות חדש – כיצד מתנהגים עם התבואה החדשה – נלמדת במידה של דבר שיצא לידון בדבר חדש. נראה, שחכמים הבינו שפרשה זו מלמדת אותנו על התחדשות ועל היחס הנכון לדברים חדשים.
האר"י הקדוש בדבריו על מידה זו (פרי עץ חיים, שער עולם העשיה פ"ו) מבאר, שההנהגה העומדת ביסוד מידה זו היא הנהגה שבה ספירת המלכות יורדת מעולם האצילות לעולם היצירה. נאמר "ויצא לידון בדבר החדש", וזה רומז לכך שיש כאן צורך בשמירה. הדינים הם בחי' "ששים גבורים סביב לה", השומרים מפני המזיקים.
כשיש הופעה של דברים חדשים – יש צורך בשמירה מיוחדת. דבר חדש הוא דבר שיוצא מהמסגרת הרגילה, ועל כן הוא צריך שמירה מיוחדת. יש חשיבות רבה להתחדשות, אך עליה להיעשות בזהירות.
דבר חדש יכול לצאת מן הכלל – ולהישאר בחוץ. יש הרוצים לבנות עולם חדש ולשם כך הורסים את העולם הישן. רבים מאלו שהצטרפו לתנועה הציונית, למשל, חשבו שכדי להתחדש בשיבת עם ישראל לארצו יש לעזוב את העולם הישן של שמירת תורה ומצוות. הם אמרו: "הציונות דבר אין לה עם הדת".
על כך אומרים חכמים, שכדי שהדבר החדש ישאר בכלל – צריך שהכתוב יחזירנו לכללו בפירוש. האדם עצמו נמצא בדבר החדש. האנרגיה שלו היא אנרגיה של התחדשות ולא של שמירה על המסורת. אך הכתוב יכול להחזירו לכלל. כשמתחדשים – צריך להיצמד לכתוב, ואז יש שמירה שהדברים החדשים לא יגרמו ליציאה מן הכלל. כדי להתחדש אין צורך לוותר על הכתוב – על התורה המסורה לנו מדור לדור. כאשר שומרים על הדברים הישנים, ההתחדשות איננה סותרת את ההמשכיות, והדברים החדשים ממשיכים את העולם הישן בפנים חדשות. "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" (שיר השירים ז', י"ד). דרשו חכמים (ברכות מ' ע"א): "'ויאמר אם שמוע תשמע'… אם שמוע בישן – תשמע בחדש". רק אם מקבלים את הישן – ניתן לחדש.
פרשת קציר העומר וקרבן החדש עוסקת בעניינו של הצומח, ובמיוחד של התבואה. זהו המקום בו אנו מוצאים את ההתחדשות בצורה בולטת מאוד.
האדם – כל ימיו נשאר אותו אדם. אף אם התאים מתחלפים – האדם הוא אותו אדם. היין והשמן אף הם – אין גזעם מחליף. הגזע נשאר משנה לשנה. התבואה, לעומת זאת, נקצרת כולה בשנה זו, ובשנה הבאה – זורעים תבואה חדשה. על כן בענין זה עוסקת התורה ביחס הראוי לדברים חדשים. כפי שהבאנו מהאר"י, מידה זו שייכת לעולם היצירה, ואכן מובא בספרים שארבע המדרגות: מדבר, חי, צומח, דומם, מקבילות לארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. על פי זה, הצומח שייך לעולם היצירה. מובן, אפוא, מדוע דרשו במידה זו, השייכת לעולם היצירה, את עניינו של הצומח.
יחד עם מנחת העומר מביאים קרבן – כבש ושני עשרונים סולת. מדוע רק כאן מביאים שני עשרונים?
משום שכאן זהו קרבן הבא יחד עם מנחת העומר. קרבן שבא על המנחה – מביאים עמו מנחה כפולה5.
עשרון אחד משני העשרונים הוא עשרון שבא באופן רגיל עם הכבש. בדרך כלל החי הוא במדרגה עליונה יותר מן הצומח. הצומח בא לשרת את החי, והחי אוכל את הצומח. על כן כשמקריבים כבש מן החי – מביאים עמו עשרון סולת מן הצומח. הכבש הוא העיקר, והסולת טפלה לו.
כאן מקריבים עשרון נוסף. זהו עשרון שאיננו טפל לכבש אלא עומד לעצמו. עשרון שבא לרומם את מדרגת הצומח. יש בצומח ערכים שאינם מופיעים בחי, ויש להעמידם כדבר עצמי. כח ההתחדשות מופיע בצומח ולא בחי, ועל כן מביאים עוד עשרון – כנגד הצומח.
גם עשרון זה בא יחד עם הכבש. גם כשמביאים דברים חדשים – מצרפים אותם אל הישן, אל הדבר הקבוע.
מצד אחד העשרון השני איננו בא משום הכבש אלא הוא עומד לעצמו – מצד כח ההתחדשות שבצומח. אולם מצד שני, לא ניתן להביא דברים חדשים שמנותקים מן הדברים הישנים, ועל כן מביאים את העשרון הזה עם הכבש.
על שני העשרונים ניתן לדרוש את הפסוק (שיר השירים ז', י"ד): "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ". את החדשים מביאים יחד עם הישנים, וכך מגלים את הדבר העמוק והצפון.
לסיכום: כח ההתחדשות הוא דבר חשוב. אולם יש בהתחדשות סכנה, שכדי להישמר ממנה יש להיצמד לכתוב – למסורת ולדברים הישנים, שיתנו את המקום המתאים לדברים החדשים.
חדש מותר מן התורה
פתגם ידוע הקשור לדברים הוא: "חדש אסור מן התורה", שבא לומר שהתורה מתנגדת לחידושים.
אולם, ההלכה היא הפוכה – חדש מותר מן התורה. וכפי שאמרו (עי' מנחות ס"ח ע"ב): "העומר מתיר את החדש במדינה".
עד להקרבת העומר אסור אמנם לאכול מן התבואה החדשה, אולם אחר הקרבת העומר הותר החדש. כאשר יודעים כיצד להתייחס לדברים חדשים – יש ערך לחידושים.
העומר נקרא בתורה "עומר התנופה". בזוה"ק דרשו (ח"ג בלק קפ"ח ע"ב): תנופה – תנו פה.
הפה מיוחד מכל איברי האדם הקולטים רשמים מן העולם. האוזניים שומעות והעיניים רואות – בצורה פסיבית. מה שהעולם משמיע – האוזן שומעת, ומה שהעולם מראה – העין רואה. הפה, לעומת זאת, בוחר מה לומר ומה לא לומר.
תנו פה – על ידי הפה, הדיבור, יכול אדם לתת דברים לה', ולכוון אותם לקדושה. אדם שאומר על חפץ: הרי זה הקדש – מקדיש את החפץ בדיבור בלבד.
העומר הוא "עומר התנופה", ומכאן שהיחס לחדש צריך להיות יחס של תנופה – תנו פה. כשיש דבר חדש, יכול אדם להחליט מה הוא עושה עם החידוש, לאיזה כיוון הוא מכוון אותו. התורה אומרת לתת את הראשית של הקציר לה'. כשאדם עושה זאת, הוא קובע את כל התבואה החדשה שהיא לה'. אדם צריך לקבוע את הכיוון של החידוש שיהיה לה', והכל הולך אחר פיו ואחר הראשית.
"לא תכלה"
הפסוק האחרון בפרשת הקציר עוסק במצות פאה. מיד אחריו באה פרשיית ראש השנה (ויקרא כ"ג, כ"ב-כ"ד):
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.
חז"ל דורשים את סמיכות הפרשיות (ויקרא רבה פרשה כ"ט, ב'):
ר' נחמן פתח (ירמיה ל'): "ואתה אל תירא עבדי יעקב", מדבר ביעקב, דכתיב (בראשית כ"ח): "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה". אמר ר' שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העולם, דאמר ר' שמואל בר נחמן: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עווקים, ושל מדי נ"ב, ושל יון ק"פ, ושל אדום עולה ולא יודע כמה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר: אפשר שאין לזה ירידה, אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא עבדי יעקב", אפילו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו, הדא הוא דכתיב (עובדיה א'): "אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך". אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד, אמר הקב"ה ליעקב: אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן, אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא", אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית. לא האמין ולא עלה. אמר ר' ברכיה ור' חלבו בשם רשב"י: ר' מאיר היה דורש (תהלים ע"ח): "בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו", זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה. אמר לו הקב"ה: אלו האמנת ועלית עוד לא ירדת, ועכשיו שלא האמנת ולא עלית, עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות. באותה שעה נתיירא יעקב, אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יכול לעולם, אמר לו (ירמיה ל'): "ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק", כמה דאת אמרת (ישעיה ל"ט): "מארץ רחוקה באו אלי מבבל", "ואת זרעך מארץ שבים", מגליא ומאספמיא ומחברותיה, "ושב יעקב", מבבל, "ושקט", ממדי, "ושאנן", מיון, "ואין מחריד", מאדום, "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה", אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן – "אעשה כלה", "ואותך לא אעשה כלה", אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם, כמה דאת אמר: "לא תכלה פאת שדך", "לא אעשה כלה", "ויסרתיך למשפט", מייסרך ביסורין בעולם הזה כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא, אימתי "בחדש השביעי".
בעבר עסקנו במדרש זה בכמה דרכים6, וכאן נעסוק בסופו של המדרש.
ישראל לא מכלים את שדותיהם, אלא משאירים פאה בקצה השדה, ולכן אינם כלים. אומות העולם שמכלים את שדותיהם וקוצרים את השדה עד תומה – כלים מן העולם.
נראה שיש בדברים אלו עומק גדול.
מדוע ישראל אינם מכלים את שדותיהם? משום שבכל שדה יש נקודה אלוקית שלא שייכת לאדם. חלק מהשדה שייך לרבונו של עולם, ואסור לאדם לקצור אותו. הקב"ה בוחר לתת את חלקו לעניים, אך מצד בעל השדה הוא משאיר חלק ששייך לה'.
גם ראשית השדה איננה שלנו, אלא ניתנת לכהן, וגם אחרית השדה.
אנו לא קוצרים את השדה עד הסוף – כי אנו שייכים לאינסוף.
לכל האומות יש תפקיד מוגדר. האומות לא התחילו בבריאת העולם ולא ימשיכו עד העתיד השלם. כל אומה מתחילה את חייה בנקודה במהלך ההיסטוריה, וכשהיא מסיימת את תפקידה – היא נעלמת מן העולם. האומות מונות את שנותיהם למלכים. כל מלך מונה לשנים שבהן הוא מולך. רק ישראל מונים את השנים לבריאת העולם – משום שאנו התחלנו בבריאה, ואנו צועדים עד שיגיע העולם ליעודו.
ניתן לראות היום כיצד אומות העולם "מכלים את שדותיהם".
אירופה הולכת ונעלמת. הגבולות מטשטשים, הילודה יורדת, והם הולכים וכלים. לרבים ממנהיגי אירופה אין ילדים. נשיא צרפת שנבחר השבוע נשוי לאשה המבוגרת ממנו בשנים רבות – ואין לו ילדים ממנה. כך גם בגרמניה, בבריטניה, בהולנד. ללא ילדים אין עתיד. אירופה איבדה את האמונה בעתיד.
באירופה ההתחדשות מאבדת את העולם הישן, ולכן אין לה קיום. כל דור מתחיל מחדש – ונגמר. כל אומה מכלה את שדותיה ואת תפקידה, והיא כלה מן העולם. אם אין תפקיד נצחי ואין אמונה בעתיד – לשם מה להביא ילדים לעולם?
אולם עם ישראל מתחדש כשהוא קשור אל הישן – מבריאת העולם, ואל העתיד הנצחי. אנו הולכים ומתחדשים. הילודה בישראל הולכת ועולה, גם בקרב ציבור המוגדר "חילוני". אנו קשורים אל העבר ומאמינים בעתיד, ולכן ההתחדשות איננה מכלה אותנו אלא מוסיפה לנו קומה חדשה.
אנו רואים את התקיימות דברי המדרש – אומות העולם הולכות ומתכלות. מדינות מתפוררות, במזרח התיכון ובאירופה. ובישראל – "לא אעשה כלה", הולכים וצומחים ופורחים.
מתוך פרשת ה"חדש" נזכה להתחדש – בחידושי תורה ובמציאות חדשה, יחד עם העולם הישן, לאורך ימים ושנים טובות.
1 עי' ספרא אמור פרשה י', ובפירוש הר"ש משאנץ שם.
2 או שליש, כמו בקרבן האיל, שמביאים עמו שני עשרונים סולת בלולים בשליש ההין שמן, עי' במדבר ט"ו, ו'.
3 עי' מנחות פ"ט ע"ב.
4 שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן מבטאות שלוש עשרה דרכים שבהן מנהיג הקב"ה את עולמו. עי' ב"מיטב הארץ" עמ' 59.
5 עי' בתורה שלמה (ויקרא כ"ג, אות פ"ז) שהביא את מדרש הביאור: "מצות היום היא הקרבת העומר ולא בא הכבש אלא בשביל העומר ולכן מרבין במנחתו ואין מרבין בנסכו".
6 עי' "משוש הארץ" מהדו"ב עמ' רנ"ט, על הקישור לראש השנה, ובספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 129, על הביטוי "לא האמין ולא עלה".