לחיות עם פרשת השבוע – קחו אחריות!
5
בפרשה מצטוה משה להתכונן לפרידתו מעם ישראל (במדבר כ"ז, י"ב-י"ד):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.
בתגובה, מופיע בפרשה פסוק מיוחד, שמעורר בכל פעם מחדש להתבונן בו (במדבר כ"ז, ט"ו-י"ז):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
אנחנו רגילים לפסוק ההפוך:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
אך כשמשה פונה כך לקב"ה, בלשון "וידבר" שמבטאת לשון קשה, של ציווי, זה דבר שיש להבינו. כאילו משה מצוה את הקב"ה.
הקב"ה נענה למשה (במדבר כ"ז, י"ח-כ"א):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
"וצויתה אותו לעיניהם" – יש להבין מה בדיוק כולל הציווי הזה.
ואכן משה עושה מה שנצטוה (במדבר כ"ז, כ"ב-כ"ג):
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.
אף כאן יש להבין, מה פירוש: "ויצוהו".
ובהמשך שוב מופיע לשון ציווי (במדבר כ"ח, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
ננסה לעמוד על משמעות הדברים.
א. נפתח במשמעות הביטוי: "וצויתה אותו לעיניהם". רש"י מפרש:
וצויתה אתו – על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך.
משה מצוה את יהושע לקבל את ההנהגה על ישראל, למרות שהם סרבנים וטרחנים.
הרמב"ן מביא את פירושו של רש"י, וחולק עליו:
וצויתה אתו – על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן, על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, בעבור שאמר "לעיניהם", כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות…
הרמב"ן לא מקבל את פירושו של רש"י, משום שנאמר בכתוב: "וצויתה אותו לעיניהם", ואין זה ראוי לומר לעם בפניו שהם סרבנים וטרחנים. זה עלול לגרום להם להיות כאלה, ולהתקבע על הדימוי העצמי כטרחנים. ועוד מוסיף הרמב"ן:
…ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין…
אם ישראל סרבנים – יש לטפל בכך. יש לומר להם שלא יהיו כאלה, ולחנך אותם. המנהיג לא צריך לקבל את הציבור כפי שהוא, אלא לרומם אותו, לחנך אותו ולהוליכו בדרך ישרה. משה היה צריך לומר לעם: עד עכשיו הייתם טרחנים וסרבנים. עכשיו יש מנהיג חדש, וזו הזדמנות לפתוח דף חדש.
על כן מפרש הרמב"ן בדרך אחרת:
אבל "וצויתה אותו לעיניהם" שיצונו במצות הנגיד והשופט, כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט. וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו אליו, כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו. וכן עשה משה, שנאמר שם (דברים ל"א): "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו' עד לא תירא ולא תחת".
נראה, שרמב"ן ורש"י מתבוננים על המנהיגות בשתי דרכים, שמשלימות זו את זו. הדברים חשובים לכולנו, שכן כל אחד מאיתנו הוא מנהיג, לכל הפחות של עצמו… חשוב אפוא להבין את עניינה של המנהיגות.
רש"י מדגיש, שהמנהיגות היא חובה, ולא זכות. כשאדם מתמנה להיות מנהיג, הוא לא קיבל "צ'ופר", לא זכה באיזה פרס, אלא להיפך, הוא קיבל על עצמו חובה גדולה. הרי הוא "עבד לעם קדוש", כפי שהיה הרב קוק זצ"ל חותם על מכתביו. אין זו שררה שהכבוד בצידה, אלא עבדות לציבור, אף שהם טרחנים וסרבנים.
הרמב"ן מדגיש, שמנהיגות עניינה אחריות. אם הציבור הוא סרבן – על המנהיג מוטלת אחריות לתקן את המציאות. המנהיג לוקח אחריות על המציאות, ופועל לשנות אותה ולעשותה טובה יותר.
ב. שתי דרשות דרשו חכמים על פרשת הקרבנות, הבאה מיד לאחר מינויו של יהושע, ופותחת במילים: "צו את בני ישראל"1.
א. ספרי פינחס, קמ"ב:
"וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו", למה נאמר, לפי שהוא אומר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". משל למה הדבר דומה, למלך שהיתה אשתו נפטרת מן העולם, היתה מפקדתו על בניה, אמרה לו: בבקשה ממך, הזהר לי בבניי. אמר לה: עד שאת מפקדתני על בני, פקדי את בניי עלי, שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג בזיון. כך אמר לו הקב"ה למשה: עד שאתה מפקדני על בני, פקוד את בני עלי שלא ימרדו בי ושלא ימירו את כבודי באלהי הנכר, מהו אומר: "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותם זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן", עד שאתה מפקדני על בני פקוד את בני עלי, לכך נאמר: "צו את בני ישראל".
ב. במדבר רבה פרשה כ"א, ב':
"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'", הלכה, אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח): "לעשות לרוח משקל", לרוחות של כל בריה ובריה, תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: "יפקד ה'…", 'הרוח' אינו אומר אלא "הרוחות"… משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו, בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך: בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך. אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי, כביכול כך אמר לו הקב"ה: עד שאתה מצווני עליהם "יפקד ה'", צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי, מה כתיב: "צו את בני ישראל את קרבני לחמי", תחלה הסדיר להן הקרבנות.
שני המשלים באים להסביר את פרשת הקרבנות, בשתי דרכים – האם הקרבנות באים מצד היראה, מצד שמירת המסגרת של החיים, או שהקרבנות הם ביטוי לאהבה, לקרבת אלוקים ולקשר בין האדם לקב"ה.
המשל הראשון עוסק במלך ובבניו. כאן הדגש הוא על היראה: "שלא ימרדו בי". כל עוד האֵם בחיים – היא שומרת על הילדים שילכו בדרך הישר.
כך היה לבני ישראל במדבר. משה שמר עליהם, והמסגרת היתה ברורה מאוד. כל מי שסרח – נענש מיד. המרגלים מתו במגפה, קרח נבלע באדמה, הכל קורה חזק ומיד.
עכשיו עם ישראל עומד להיכנס לארץ ישראל, ומשה יודע שהוא כבר לא יהיה איתם. לכן הוא מבקש מהקב"ה שיהיה מנהיג שימשיך את תפקידו, שישמור על עם ישראל שלא יטעו.
הקב"ה עונה למשה, שבארץ ישראל זו הנהגה אחרת. בארץ ישראל האחריות עוברת לעם ישראל. "צוה את בני עלי" – עליהם מוטלת החובה ללכת בדרך נכונה, ולא על הקב"ה או על המנהיג. לכן הציווי מיד אחר כך הוא של קרבנות. הקרבנות יוצרים מסגרת של יראה מה', ושל הכנעה כלפי ה'.
בארץ ישראל ההנהגה שונה – אין עונש מיידי על כל חטא. ההנהגה היא טבעית יותר, ויש למצוא דרך בתוך מציאות החיים הטבעית לשמר את יראת ה'. זה התפקיד של הקרבנות. קרבן התמיד, שהוא הקרבן הראשון שמוזכר בפרשה זו, הוא קרבן ציבור. כל עם ישראל שותף אליו. חכמים אומרים על קרבן התמיד (תענית כ"ו ע"א):
וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו.
לא יתכן שעם ישראל לא יהיה שותף פעיל בהקרבת קרבן התמיד, שהרי הוא קרבן של כל הציבור, והוא משפיע על כל הציבור. לכן התקינו "מעמדות" – נציגים מישראל שהיו מייצגים את האומה בהקרבת קרבן התמיד. בדרך זו כל עם ישראל ירגיש ויחיה את השראת השכינה של הקרבנות. בצורה כזו הקרבן ממלא את תפקידו ושומר על מסגרת חיים נכונה לכל אחד ואחד מעם ישראל. אמרו במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז ש"צ):
דבר אחר, "צדק ילין בה", אמר רבי יהודה ברבי סימון: לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד? תמיד השחר מכפר על עבירות הלילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות היום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון.
הקרבנות שומרים שלא יהיה בידי אדם מישראל עוון, וזה יוצר מסגרת של חיים נכונים.
המדרש השני עוסק במלך ובאשתו. כאן מדובר על קשר של אהבה.
בתחילת הדרך יש צורך בשושבין שיפייס את המלך. מדוע? אשתו של המלך לא גדלה בארמון המלוכה. היא לא יודעת איך צריכים להתנהג בבית המלכות. כשהיא טועה והמלך כועס עליה, בא השושבין ומפייס את המלך: אל נא תכעס על המלכה, היא תלמד לאט לאט כיצד עליה להתנהג.
כשהשושבין עומד למות, הוא מבקש מהמלך שיתייחס יפה למלכה. אך המלך אומר: צוה את אשתי עלי. הקשר לא בא רק ממני, אלא הוא צריך להיבנות גם על ידי המלכה.
עכשיו ההנהגה עוברת לעם ישראל. הקשר בין עם ישראל לקב"ה נבנה מלמטה למעלה. במדבר היתה הנהגה אלוקית, מלמעלה – קריעת ים סוף, מתן תורה, הכל בא מלמעלה. גם העונשים היו ביטוי להשגחת ה' על ישראל2. עכשיו, בכניסה לארץ ישראל, הקשר צריך להיבנות על ידי עם ישראל. הקרבנות מבטאים את האהבה והקשר בין הקב"ה ובין עם ישראל, שנבנים על ידי הקרבנות.
הקשר שבין הקב"ה ובין עם ישראל נמשל לקשר שבין איש ואשה, שנאמר (הושע ב', כ"א-כ"ב):
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'.
זהו קשר שעיקרו אהבה.
הקשר הזה נמשל גם לקשר שבין אב לבניו, שנאמר (דברים י"ד, א'):
בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.
זהו קשר שעיקרו יראה.
גם מצד היראה וגם מצד האהבה, האחריות עוברת לעם ישראל. הם צריכים לדאוג לבניית האהבה, וליצירת המסגרת של היראה. זהו תפקידם של הקרבנות.
שתי הנקודות שעסקנו בהן, עוסקות בענין הציווי. משה "מצוה" כביכול את הקב"ה למנות מנהיג שימשיך את דרכו, וידאג לתווך בין הקב"ה ובין עם ישראל. אך הקב"ה אומר לו פעמיים שהוא צריך לצוות את המנהיג ואת ישראל – האחריות עוברת לעם ישראל.
א. "וצויתה אותו לעיניהם" – המנהיג צריך לדעת את גודל האחריות המוטלת עליו, ואת היותו עבד לעם ישראל.
ב. "צו את בני ישראל" – האחריות על הקשר עם הקב"ה בכל חלקיו עוברת לעם ישראל.
עלינו לדעת שבארץ ישראל האחריות היא על עם ישראל. מה שקובע בארץ ישראל זה רצונו של העם. איך העם קולט את הדברים.
"לחיות עם פרשת השבוע" כעת הוא לזכור שהכל תלוי בעם ישראל. עלינו לבנות את הרצון של האומה, ב"פנים אל פנים" ובכל הדרכים. העבודה על הערכים שאנו מאמינים בהם היא מול עם ישראל. שם המוקד ושם עלינו להשפיע.
1 יש מקום לעיין, מדוע "דילגו" חכמים על הביטוי "וצויתה אותו לעיניהם", שאף הוא קשור לענין הציווי ודרשו את הביטוי המאוחר יותר: "צו את בני ישראל".
2 בתשעה באב איננו אומרים תחנון, משום שיום זה נקרא מועד, שנאמר (איכה א', ט"ו): "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" (עי' שו"ע או"ח סי' תקנ"ט). ושואלים, והרי המועד הזה איננו לטובה, והמשך הפסוק הוא: "לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי". אלא שגם כשהקב"ה נותן לנו מכה, הוא לפחות נוגע בנו. גם זו התגלות של הקשר בין הקב"ה לעם ישראל.