לחיות עם פרשת השבוע – בוחרים במשפחה!
5
פרשת שופטים עסקה במנהיגות השייכים לכלל ישראל.
פרשת כי תצא, עוסקת הרבה בענין המשפחה. בתחילת הפרשה – אשת יפת תואר, אשה אהובה ושנואה, בן סורר ומורה, ולאחר מכן דיני אונס, מוציא שם רע, והאסורים לבוא בקהל. בפרשה אנו מתכנסים מן הכלל אל המשפחה, כדי ללמוד כיצד בונים את המשפחה בצורה חיובית, ונזהרים מן הדברים השליליים.
בתוך האסורים לבוא בקהל מופיעים בני עמון ומואב (דברים כ"ג, ד'-ז'):
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.
בגלל דרכם השלילית של עמון ומואב, אנו מצווים שלא לאפשר להם להתערב בתוכנו.
בתוך כך מופיע ביטוי מיוחד: "בדרך בצאתכם ממצרים", שחוזר בפרשה שלוש פעמים. כבר עסקנו בכך בעבר1, וכעת בזוית נוספת.
הביטוי הזה מופיע בפרשה עוד פעמיים, לגבי זכירת מעשה מרים (דברים כ"ד, ט'):
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
ולגבי מחיית עמלק (דברים כ"ה, י"ז-י"ט):
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
בשלושת המקומות הללו דורשים חז"ל בספרי דרשה זהה:
"בדרך", בשעת טירופכם. "בצאתכם ממצרים", בשעת גאולתכם.
חכמים רואים בביטוי המיוחד "בדרך בצאתכם ממצרים" דבר והיפוכו.
הדרך היא מקום של טירוף המערכות. בדרך עסוקים בהישרדות, בשמירת החיים, ואין זמן ופניות למחשבות על גאולה.
"צאתכם ממצרים" – זהו דבר מרומם, תחילת הגאולה, תחילת המסע לארץ ישראל ולבנין בית המקדש.
כך היו בני ישראל במדבר. מצד אחד הם היו בדרכם לגאולה, ומצד שני הם היו בדרך. עמון ומואב מצד אחד, ועמלק מצד שני, ניסו לנצל את תקופת המעבר הזו ולפגוע בישראל, ללא הצלחה.
נראה, שהביטוי המיוחד הזה מאפיין גם את התקופה שלנו. אנו נמצאים עתה "בדרך", בתהליך של בניה, ויחד עם זאת זהו תהליך של גאולה. אנחנו בסוף הגלות מצד אחד ובתחילת הגאולה מצד שני.
מצד אחד אנו מרגישים באתחלתא דגאולה – ניסים גדולים והשגחה אלוקית המקיפה את עם ישראל בארצו ואת מדינת ישראל.
מצד שני, אנו חשים שזוהי גם שעה של טירוף ובלבול.
אחד הנושאים הגדולים שיש בהם בלבול הוא נושא המשפחה.
ר' צדוק הכהן מלובלין עומד על הביטוי המיוחד "ובערת הרע מקרבך" המוזכר ביחס לבן סורר ומורה (פרי צדיק כי תצא, ה').
על פי אחת הדעות בחז"ל (סנהדרין ע"א ע"א), בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ונכתב כדי שנדרוש ונקבל שכר. מצוה זו לא נועדה שנקיים אותה בצורה מעשית, אלא ללמוד אותה, ועל כך אנו מקבלים שכר. ומהו השכר? "ובערת הרע מקרבך". עצם הלימוד של הפרשיות הללו – מבער את הרע מקרבנו. אכן חז"ל דרשו כל מילה וביטוי בפסוקים אלו, ודרשות רבות סובבות סביב התא המשפחתי.
העיון בפרשת בן סורר ומורה יכול ללמדנו את הדרך הטובה לבנין משפחה, מתוך התבוננות בדרך הרעה.
התורה אומרת (דברים כ"א, י"ח-כ"א):
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
הסיבה הראשונית לכך שבן סורר ומורה חייב מיתה, זה משום שהוא "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". זה דבר מזעזע שקשה להכיל אותו. מובן מדוע אמרו חכמים שמצוה זו לא מתקיימת. אמנם חכמים מגבילים את זה וקובעים תנאים רבים שרק כשהם מתקיימים הורגים את הבן, ובכל זאת, "אין מקרא יוצא מידי פשוטו". "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" – מוביל למיתתו של הבן.
יעשה כל אחד מאיתנו את חשבון נפשו, עד כמה הוא שומע בקול הוריו, והאם חלילה הוא נכשל בזה מידי פעם.
הפגיעה במסגרת המשפחתית גרמה לפגיעה קשה ביחסי הורים וילדים בדורנו, וכך נפגע הקשר הנכון והבריא בין ההורים לילדיהם, וכתוצאה מכך מגיעים לויכוחים ועימותים, למרידה בהורים ולהתרחקות מהם, חלילה. זוהי תופעה מצויה בדורנו, וגם על כך נאמר "ובערת הרע מקרבך".
בדרשות חז"ל יש ענין נוסף. כדי שיתקיים בבן דין סורר ומורה, ההורים צריכים לדבר אליו בקול אחד. חז"ל מדברים על הקול ממש, אבל המשמעות היא גם שהם משדרים בצורה אחידה, בדרך אחת. יש חשיבות רבה שההורים ידברו אל הילדים בקול אחד. זוהי משימה לא קלה להורים, שיש לעמול עליה.
המודל של משפחה כפי שהפרשיה מכוונת אליה – אב, אם וילדים החיים בהרמוניה ובאהבה – זהו המודל הנכון לקיומה של משפחה בישראל.
כל צורה אחרת של משפחה היא עיוות של המציאות, וגם על כך נאמר "ובערת הרע מקרבך". דרך הצורה השלילית של משפחה אנו למדים מהי הדרך הנכונה לבנות משפחה.
הביטוי "בדרך בצאתכם ממצרים" הוא ביטוי שיש בו גם אופטימיות. גם הדרך – הטירוף, הבעיות והקשיים, הם חלק מ"צאתכם ממצרים", משעת הגאולה. יש מטרה לטירוף, והיא הגאולה. אנו לא סתם בדרך, אלא בדרך לגאולה שלמה.
כדי להבין את התכלית של כל הקשיים והבעיות, יש להבין מנין הם באו ומה מקורם. נראה, שבהבנת העומק של התהליך העובר על הדור נוכל לדעת כיצד לפעול וכיצד להתנהל.
האר"י מבאר שיש דורות שהתהליך העובר עליהם דומה למה שקרה בבריאת האיש והאשה.
האיש והאשה נבראו כגוף אחד, מחוברים זה לזה גב לגב, ובשלב שני הפיל הקב"ה תרדמה על האדם והפריד ממנו את האשה. כעת כל אחד מהם הוא מציאות בפני עצמו. האיש רואה את האשה ובוחר בה (בראשית ב', כ"ג):
וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.
קודם ל"נסירה", להפרדה בין האיש והאשה, היה זה חיבור טבעי, גב לגב. זו היתה מציאות החיים ולא היה בה כלל מימד של בחירה. כדי ליצור בחירה, כדי שהחיים ייבנו מתוך קשר של אהבה, "פנים בפנים", יש צורך ב"נסירה" – בהפרדה בין האיש והאשה, שכל אחד מהם יהיה מציאות בפני עצמה. רק כך ניתן לבחור וליצור קשר שבא מתוך אהבה, חיבור אמיתי ובחירה מלאה.
הקשר בין הקב"ה לעם ישראל דומה לקשר שבין האיש והאשה. התהליך הזה מתרחש ברמה הלאומית בכל פעם שעם ישראל עומד בפני גאולה.
בתקופת הגלות, אין אפשרות לבנות את הקשר בין עם ישראל ובין הקב"ה על בחירה. אם היה תלוי הדבר בבחירתנו – לא היה עם ישראל יכול להחזיק מעמד במאבק מול דתות, תרבויות וקשיים נוראים שעברו עלינו בגלות. הנהגת הגלות שבה לא שאלו שאלות, והקשר לקב"ה התקבל כדבר טבעי והכרחי – שמרה על עם ישראל.
בפתח תקופת הגאולה – חוזרת הבחירה. אנו צריכים שוב לבחור בטוב, ולבנות את הקשר לרבונו של עולם על אהבה, בחירה ואמונה. כדי ליצור מצב של בחירה, יש נסירה. הדבקות לה' שהיתה דבר טבעי בגלות מתבטלת. התוצאה היא שאין דבר המובן מאליו. על כל דבר ניתן לשאול, כל דבר נתון לדיון. כך למשל בנושא המשפחה – עד לפני שנים לא רבות, היה זה טבעי שבגיל מסויים אדם נושא לו אשה ונולדים להם ילדים. היום כל שלב נתון לבחירה. אדם צריך לבחור בכך שהוא מתחתן. הוא צריך לבחור עם מי הוא מתחתן – עם איזה "יצור" הוא מתחתן. האם הוא רוצה ילדים? כמה ילדים? מתי? – כל אלו נתונים לבחירתו של האדם. הבחירה יוצרת קושי גדול, כי היא מאפשרת גם לבחור בדרכים לא טובות ולא נכונות.
הבסיס להבנת הדור הוא הידיעה שהקב"ה נתן לנו בחירה כיון שהוא מאמין שנבחר בטוב. ידיעה זו נותנת אופטימיות ואמונה בכך שנזכה להגיע ליעד. אך "בדרך" – יש תקופה קשה. אפשרות הבחירה יוצרת דברים הזויים, שאנו לא מצליחים להבין איך הם הגיעו לעולם. גם דברים שמנוגדים לטבע ולבריאות הפשוטה – הופכים להיות מציאות חיים. זוהי המשמעות של הנסירה – אין דבר טבעי, כל דבר צריך להיעשות בבחירה. גם המשפחה צריכה לבוא מתוך בחירה. הטירוף הגדול של התקופה שלנו מלמד כי אנחנו קרובים ל"שעת גאולתכם", בע"ה.
אנו בטוחים שהתוצאה תהיה יפה ומלאת עוצמה. חיי המשפחה יהיו חיים של אהבה, של קשר, של בחירה אמיתית. גם הקשר לקב"ה ייבנה מתוך אהבה, בחירה ודבקות בה'. הדרך היא מתוך בירורים ושאלות – איך בונים קשר נכון במשפחה? איך בונים קשר נכון לקב"ה? איך מקיימים את מצות "ואהבת את ה' אלוקיך"?
הרב קוק בדבריו על הנסירה אומר (אורות ישראל א', י"ג):
אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.
הקושי של הנסירה הוא המוליד את הבנין של הקשר האמיתי. בתוך התקופה הקשה של הנסירה כבר רואים את התחלת הבנין.
אנו רואים מצד אחד קושי גדול, התפרקות של מוסד המשפחה, ומצד שני רצון גדול לשמוע את דבר ה', רצון גדול להתקרב לאמונה. הדברים הללו באים ביחד. ככל שהריחוק גדול יותר – יש אפשרות גדולה יותר לבחירה בקשר ולהתקרבות.
אנו מתפללים שנזכה ל"ובערת הרע מקרבך", שכל הרע המתלוה לתקופה הזו יתבטל, ונבנה חיים של אהבה גדולה בתוך המשפחה ואהבה לקב"ה.
1 ראה בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"ב עמ' 404.