לחיות עם פרשת השבוע – ללמוד להקשיב
5
תחילת הפרשה (שמות כ"א, א'):
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
דרשו חכמים את ו' החיבור שבתחילת הפרשה (רש"י):
ואלה המשפטים – כל מקום שנאמר "אלה" – פסל את הראשונים, "ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.
משמעות הדברים היא, שגם המשפטים – ההנהגה המעשית של עם ישראל, באה מסיני. אף כי סיני הוא מקום רוחני, והמשפטים עוסקים בעניינים גשמיים – הם קשורים ומחוברים זה לזה.
בשתי צורות דרשו חכמים את סמיכות הפרשיות בין סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו. בסוף פרשת יתרו נאמר (שמות כ', כ"ב):
וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו.
וסמכה התורה פסוק זה לתחילת פרשתנו:
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
רש"י מביא את דרשת חכמים:
ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח.
אף כאן, המשמעות הפשוטה היא שיש לקשור את הסנהדרין אל הקודש. הדינים אינם רק דרך לסדר את החיים בין בני האדם, אלא הם נובעים מן המזבח ומקדושת המקדש.
בהמשך נעמוד על ענין נוסף העולה מדרשה זו.
דרשה נוספת שדרשו חכמים (סנהדרין ז' ע"ב):
דרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן (מנין נלמד דבר זה שאמרו חכמים): הוו מתונין בדין, דכתיב: "לא תעלה במעלות, וסמיך ליה: "ואלה המשפטים".
ובתנחומא דרשו (משפטים, ו'):
אלא לומר לך: כשם שהזהיר הקב"ה את הכהנים שלא יפסעו פסיעות גסות במקדש, כך הזהיר את הדיינים שלא יפסיעו פסיעות גסות בדין.
כשם שאל המזבח יש לעלות במתינות, ולא לפסוע פסיעה גסה, כך הדיינים צריכים להלך בדין במתינות, ולא להכריע את הדין במהירות.
הזכרנו בעבר את דברי בעל הטורים המשמעותיים במיוחד לנו:
"מעלות", בגימטריא: "מתונים".
תלמידי ישיבת מעלות צריכים במיוחד להיות מתונים…
ננסה לעמוד על המשמעות העולה מדרשות חכמים אלו.
המשמעות של העמדת הסנהדרין בסמוך למזבח, עולה מדברי הרב קוק זצ"ל על הכיור, שמקומו היה: "בין אהל מועד ובין המזבח". וכך כותב הרב (עולת ראי"ה ח"א עמ' קי"ט):
ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח. הטהרה מוכרחת להיות באה מתוך ההשפעה של השכל ושל הרצון. יסוד אור השכל במקורו הוא הדבור האלהי, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. "אוהל מועד אשר אועד לך שמה". והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני ד'". ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח.
אוהל מועד, המקום ממנו מדבר ה' אל משה ואל עם ישראל, הוא מקום עבודת השכל. על המזבח מקריבים את הקרבנות שהם "לרצון לפני ה'". המזבח הוא מקום עבודת הרצון.
המזבח שייך ללב, למידותיו של האדם, לחיים. הסנהדרין שייכים לשכל, ללימוד.
יש לשים את הסנהדרין אצל המזבח – עבודת השכל של חכמי הסנהדרין צריכה להיות מחוברת לחיים, הם צריכים להיות מעורבים בחיים ולא מנותקים מהם.
עבודת השכל, הפלפולים, הסברות והלימוד צריכה להיות מחוברת עם הרצון, עם עבודת ה', עם שמחת חיים.
המזבח מעדן את עבודת השכל של הסנהדרין, ומוסיף לה רצון וחיים.
בדרך דומה יש להבין את הדרשה שלא לפסוע פסיעה גסה בדין. גם במקדש יש איסור לפסוע פסיעה גסה, וכן בשבת (עי' שבת קי"ג ע"ב). בגמרא אומרים חכמים שגם ביום חול אין זה ראוי לפסוע פסיעה גסה, שכן "פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם".
כשאדם פוסע פסיעה גסה, כשהוא הולך מהר או רץ, הוא מרוכז בעצמו ואיננו מקשיב לעולם שסביבו. כדי להקשיב לקולות שעולים מן הבריאה, כדי לקבל את הקדושה ואת האוירה של המקדש או את קדושת השבת – יש לקנות את תכונת ההקשבה. כך גם בדין. כדי למצות את הדין ולראות אותו על כל הפנים שיש בו – יש צורך בהקשבה. פסיעה גסה מנוגדת להקשבה. אדם מרוכז ברגליו ובהליכתו ולא במה שסביבו.
תכונת ההקשבה היא בסיס חשוב לחיים. אדם ללא הקשבה הוא חסר יכולת לנתח ולקלוט את הערכים והקולות הבוקעים מהבריאה. לכן הוא לא יכול לפסוק את הדין בצורה נכונה.
שתי הדרשות על סמיכות הפרשיות קשורות זו לזו. חיבור התורה והחיים הנלמד מהעמדת הסנהדרין אצל המזבח, קשור לתכונת להקשבה העולה מהאיסור לפסוע פסיעה גסה במקדש ובדין. התורה מחוברת לחיים כיון שלחיים יש עוצמה גדולה. על כן חכמי הסנהדרין – וכל אדם – צריכים להקשיב לחיים ולקול ה' העולה מהם.
אנו מצווים לשמוע לדבר ה' שבתורה (שמות ט"ו, כ"ו): "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ". יחד עם זאת אנו מצווים לשמוע את הקולות הנוספים שבעולם, ולהקשיב להם. דבר ה' עולה גם מן המציאות, ועלינו להיות מחוברים למציאות וקשובים לה.
חשוב להדגיש: להיות מחוברים למציאות אין פירושו לשמוע חדשות. חז"ל דרשו (ברכות מ' ע"א):
"ויאמר אם שמוע תשמע" – …"אם שמוע" – בישן, "תשמע" – בחדש.
שמיעת החדש היא מקצוע הדורש לימוד. החדשות בכלי התקשורת הם ההיפך מהקשבה למציאות. מי שמקשיב להם איננו יודע מה קורה בעולם. הוא מקבל חלק קטן מאוד ממה שקורה, על פי רצון העורכים והכתבים. ממילא מסקנותיו הן שונות מאוד ממי שמקשיב באמת למה שמתרחש, ומנסה לשמוע את החדשות בצורה אמיתית – איך דבר ה' מתגלה אלינו בדור הזה.
אנו צריכים להיות מתונים. ההבדל בין אדם קיצוני לאדם מתון הוא בתכונת ההקשבה. אדם קיצוני סגור בתוך דעתו ואיננו מקשיב למי שמחוץ לו. "אין עם מי לדבר". אדם מתון מקשיב לקולות שונים ויודע לכלול בדרכו את הקולות שהוא שומע מן המציאות. הוא מקשיב לדבר ה' העולה מן המציאות, ובונה על פי הקשבתו את דרכו.
מיד אחרי הפסוק הפותח את הפרשה, שעסקנו בו עד כאן, מופיעה פרשת עבד עברי (שמות כ"א, ב'):
כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם.
רבים שואלים מדוע פתחה התורה את דיני המשפטים בדיני עבד עברי. בפשטות יש לומר, שפרשת משפטים היא המשך של מעמד הר סיני, כפי שראינו. במעמד הר סיני התגלה ה' לעם ישראל ואמר להם (שמות כ', ב'):
אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
"אנכי ה' אלקיך" מתגלה אלינו בכך שהוציאנו מבית עבדים. זוהי מצות האמונה, להאמין בה' שהוציא אותנו מבית העבדים של מצרים. עבד איננו יכול לקיים את מצות האמונה ב"אנכי ה' אלקיך". יש לו עול של אדוניו מעליו, והוא לא יכול לקבל את עול מלכות שמים. דרשו חכמים, מדוע רוצע האדון את אזנו של העבד (קידושין כ"ב ע"ב):
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי (ויקרא כ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע.
העבד לא מקשיב למציאות בצורה אמיתית. משום כך נלקחה ממנו חירותו. לעבד אין יכולת הקשבה. הוא מקשיב רק לאדונו, ואיננו יכול להקשיב לקולות נוספים ולבחור ביניהם.
בזוה"ק דרשו חכמים (ח"ג בהר, ק"ח ע"א, בתרגום):
בא וראה, עבדים פטורים מעול מלכות שלמעלה, ועל כן פטורים מן המצוות…
העבד נתון במציאות שאיננה הוא. הוא תחת עול בשר ודם, ועל כן איננו יכול לקבל עליו עול מלכות שמים.
החירות היא הערך העליון ביותר שיש לאדם. החירות העליונה ביותר היא חירות המחשבה. חירות כזו יכולה להיות גם לעבד. אם נפשו היא נפש של בן חורין, יכול הוא להיות בחירות המחשבה – לחלום על חופש וחירות גם כאשר הוא נאלץ לעשות את רצון אדוניו.
הדוגמא הבולטת לכך בדורות האחרונים היא של אנטולי – נתן – שרנסקי. לאחר שנכלא ונחקר בברית המועצות בגלל רצונו לעלות לארץ ישראל, נשפט במשך תקופה ארוכה. בסיום משפטו נשאל האם יש לו מה לומר לבית הדין. שוטרים מימינו ומשמאלו, אזיקים לידיו, ומולו מתרווחים השופטים על כורסאות עור בטרם ילכו לביתם. כך מתוארים הדברים בספר "הביתה" שכתבה אשתו:
אותו יום סיכם אנטולי את נאום ההגנה שלו כשהוא מפנה את גבו לשופטים ופונה לאחיו לאוניד: "אלה שניהלו את החקירה הזהירו אותי שבגלל העמדה שנקטתי במהלך החקירה, אותה עמדה שאני נוקט במהלך המשפט, אקבל גזר דין מוות או מינימום 15 שנות מאסר. הם אמרו לי שאם אסכים לשתף פעולה עם הק.ג.ב. ואעזור להרוס את תנועת העליה היהודית יומתק גזר הדין. הם הבטיחו שחרור מהיר ואפילו פגישה עם אשתי. לפני חמש שנים הגשתי בקשה לעלות לישראל, כיום אני רחוק מחלומי יותר מתמיד. אפשר לחשוב שאני מתחרט על מה שקרה אבל אין זה כך.
אני שמח שחייתי ביושר עם עצמי. מעולם לא עשיתי דבר המנוגד למצפוני גם לא כשאיימו עלי במוות.
אני שמח שהייתי עד לשחרור יהודי רוסיה. אני מקווה שהאשמות האבסורדיות האלו נגדי ונגד כל תנועת העליה היהודית לא תפגענה בשחרור עמי.
חבריי יודעים כמה רציתי להחליף את פעילותי בתנועה היהודית בחיים בישראל עם אביטל שלי.
עמי פוזר בכל העולם במשך 2,000 שנה אך בכל מקום אומרים יהודים שוב ושוב: 'לשנה הבאה בירושלים'. וכיום כשאני רחוק יותר מתמיד מבני עמי ומאביטל שלי, כשאני עומד בפני שנים ארוכות וקשות של מאסר אני אומר לעמי ולאביטל שלי: 'לשנה הבאה בירושלים, לשנה הבאה בירושלים הבנויה'".
ואז בפנותו לשופטים הוא מוסיף: "אין לי מה לומר לבית הדין הזה שחייב לאשר גזר דין שנגזר מראש".
לפני שנים הייתי נוהג לשאול תלמידים: בסיטואציה הזאת – מיהו בן החורין ומיהו העבד, שרנסקי או השופטים?
בדרך כלל הבינו כולם, שאף שהשופטים יכולים להניע את ידיהם ורגליהם כרצונם, ואילו שרנסקי נמצא בכלא – הוא בן חורין והם אסירים. הוא חופשי בדעותיו, פועל על פי ערכיו ומצפונו, והם חיים בכלא של הדעת, ודבריהם מוכתבים להם מלמעלה.
האדם החופשי הוא מי שחופשי בדעתו.
לאור דבריו אלה בנאומו, אמרנו תמיד – עוד כשהיה אסיר ואף נכלא בצינוק – שהוא יגיע לירושלים. מי שאומר במעמד כזה "לשנה הבאה בירושלים" – נמצא בדעתו כבר בירושלים, והוא יזכה להגיע אליה גם בגופו. כך אכן קרה. אדם עם חירות כה עמוקה, ינצח את המציאות החומרית העבדותית.
אין לאדם דבר הגדול מן החירות. הדין החמור ביותר בפרשה הוא דין עבד עברי1. נטילת החירות מהאדם חמורה יותר מהריגתו. הוא חי, אך חייו אינם חיים.
אנו צריכים לקחת מהפרשה את הצורך בהקשבה למציאות שסביבנו. לא להיות עבדים. לא תמיד האדון שלנו הוא אדם עם תיק מנהלים מהודר. כל התמכרות היא עבדות. ההתמכרות מונעת מהאדם להקשיב לעולם. הוא נתון כולו בדבר שהוא מכור לו. מי שחש שהוא בהתמכרות, ואפילו קטנה, צריך להתאמץ ולהשתחרר מהעבדות הזו. אדם יכול להיות מכור לדברים רבים. גם ללימוד תורה. הכרתי אנשים שהיו רחוקים משמירת תורה ומצוות, אבל אהבו ללמוד בשבת דף גמרא עם סיגריה בפה. גם זו התמכרות. אך אצלנו נפוצה יותר התמכרות לדברים מצויים, לסרטים, להימורים, אפילו לקניות. כל דבר שאדם מרגיש שהוא עושה אותו בלי בחירה – זו התמכרות ועליו להשתחרר ממנה. עלינו להיות בני חורין.
כשאדם הוא בן חורין הוא יכול להקשיב לבריאה. בדור שלנו מי שמקשיב רואה את "טביעת אצבעותיו" של הקב"ה ושומע את קולו המתהלך במציאות. החיים במדינת ישראל רצופים התפעלות מהשגחת ה' עלינו. אמנם רבים מנסים להסתיר זאת ולהשחיר את המציאות, אך צריך ללמוד כיצד להתבונן מעבר למעטה החיצוני.
בפנימיות התורה אנו למדים על לבושים. אור גדול עלול לגרום לשבירה, ולכן הקב"ה ממסתיר אותו ומלביש אותו. אילו התקופה היתה מופיעה בגלוי, וכל ישיבת ממשלה היתה נפתחת בטבילה במקוה ובפרק תהלים – לא היינו יכולים להכיל את האור הגדול. לכן הקב"ה מסדר דברים קשים שמסתירים את האור של התקופה. כך נוצרת תחושה שאנו בתקופה קשה ובעייתית. אמנם יש להיאבק בדעות ובהשקפות שמקשות על ההתקדמות של עם ישראל בארצו. אך חשוב לדעת שלא ניתן לעצור את האור העצום.
עלינו לשים לב שיש דברים שוליים וזניחים, שדורשים להיאבק בהם אך אין הם מגדירים את התקופה. מנגד יש דברים המבטאים את האור העצום של התקופה, ואנו צריכים להקשיב להם.
אנו חיים בתקופה טובה מאוד. מבחינה חברתית, טכנולוגית, מבחינת לימוד התורה. דורות רבים היו מייחלים למה שקורה בדור שלנו. התקדמות עצומה של תורה. פריחה כלכלית ובטחונית. כל מדינה שיוצאת נגד מדינת ישראל – מתפרקת. עיין ערך איראן. מתקיים בנו הפסוק (תהלים ל"ז, ט"ו):
חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה.
אלו דברים מופלאים שקוראים לנו להקשיב לקול ה', ולא לפסוע פסיעה גסה. לא להיות נתונים רק בעצמנו ובהישרדות שלנו, אלא לפתוח עיניים ולהקשיב לקולות האלוקיים שמתגלים סביבנו.
בע"ה ככל שאנו נהיה יותר מתונים ונקשיב לקול ה', כך ה' יקרב אלינו את הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי' ראב"ע. הדינים בפרשה מסודרים מן החמור אל הקל. לאחר דיני עבד עברי מופיעים דיני הריגת אדם, לאחר מכן פציעתו, ובהמשך פגיעה בבעלי חיים ולבסוף בצומח. ראה ב"מיטב הארץ" עמ' 277 הערה 1.