לחיות עם פרשת השבוע – למה לא 'ארץ חדשה'?
5
כבר שנים רבות אני חש שדברי הזוה"ק על הפרשה הם ענין מרכזי, שאי אפשר שלא לעסוק בו, וננסה למצוא בכך פנים חדשות.
חז"ל עוסקים בהשוואה בין התייחסותה של התורה לישמעאל, התייחסותו של אברהם והתייחסותה של שרה.
נפתח בהשוואה בין תיאור התורה את לידת ישמעאל לתיאור התורה את לידת אברהם.
בפרשת לך לך נאמר, על לידת ישמעאל (בראשית ט"ז, ט"ו-ט"ז):
וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל. וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם.
ואילו בפרשתנו נאמר, על לידת יצחק (בראשית כ"א, ב'-ה'):
וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק. וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.
על ישמעאל מודגש שהגר ילדה, ועל יצחק מודגש ששרה ילדה אותו לאברהם. שלוש פעמים מדגישה התורה שיצחק נולד "לו" – לאברהם.
ישמעאל הוא בנה של הגר, ויצחק הוא בנם של אברהם ושרה.
בהמשך לכך, יש בזוה"ק הערה מעניינת של רבי חייא (ח"א וירא, קי"ח ע"ב, בתרגום):
"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", אמר רבי חייא: מיום שנולד יצחק, והיה ישמעאל בביתו של אברהם, לא נזכר ישמעאל בשמו. באתר שהזהב נמצא, הפסולת לא נזכרת לפניו. ומשום כך: "את בן הגר המצרית", איש שלא ראוי להיזכר לפני יצחק.
התורה משתמשת בכינויים רבים ושונים כלפי ישמעאל – בן האמה, בן הגר המצרית, הנער ועוד, אך לא מזכירה אותו בשמו. כשדבר הוא טפל – אין הוא נזכר בשמו. יצחק הוא העיקר וישמעאל טפל לו, ולכן אין להזכירו בשמו.
בטרם נמשיך לעסוק בכך, נבאר על פי דברים אלו קושיא מעניינת על הרמב"ם בענין בית המקדש.
כותב הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ד ה"א):
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן…
והקשה על כך הרב רוזנטל זצ"ל, בספרו "משנת יעקב"1:
…אך צריך ביאור למה הרמב"ם לא כתב במפורש שזאת האבן היתה אבן השתיה…
לאבן הזו, שעליה היה הארון מונח – היה שם: "אבן השתיה". מדוע לא מזכיר זאת הרמב"ם? הרמב"ם הכיר את שמה של האבן… הוא מזכיר זאת בהלכות עבודת יום הכפורים (פ"ד ה"א):
…הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה…
על פי הזוה"ק אפשר להבין את הרמב"ם. כפי שישמעאל נקרא בשמו כל עוד לא נולד יצחק, אך לאחר לידת יצחק אין להזכירו בשמו, כך גם כאן.
בבית ראשון, שעליו מדבר הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, היה קיים הארון. האבן היתה טפלה לארון, ולכן אין להזכירה בשמה. בבית שני, כשניטל הארון, ניתן להזכיר את שמה של האבן.
דברים אלו מדוייקים בלשון המשנה ביחס לאבן השתיה (יומא פ"ה מ"ב):
משניטל הארון אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלש אצבעות ועליה היה נותן.
רק משניטל הארון מוזכר שמה של האבן. כל עוד היה שם ארון – אין להזכיר אבן זו בשמה, משום שהיא טפלה לארון.
יש ללמוד מדברי הזוה"ק, עד כמה חשוב לקרוא לאדם בשמו, ובמיוחד בשמו הפרטי. השם מראה שיש לו מציאות בעלת משמעות. הוא איננו טפל ובטל לדברים אחרים, אלא מציאות קיימת. כל אדם הוא זהב, ולא פסולת, חלילה, והדבר מתבטא בכך שיש לו שם.
נחזור לפרשת השבוע.
שמו של ישמעאל לא מופיע, אך התורה מתייחסת אליו. אברהם ושרה "מתווכחים" ביניהם ביחס לישמעאל (בראשית כ"א, ט'-י'):
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק.
שרה מדגישה שהוא בן האמה, והיא אינה מסכימה שהוא ישאר בביתו של אברהם. תגובתו של אברהם (בראשית כ"א, י"א):
וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.
אברהם רואה בישמעאל את בנו, ולא "בן האמה".
התורה איננה מזכירה את ישמעאל בשמו, כפי שראינו, אך מדגישה שאברהם רואה בישמעאל בן שלו.
הקב"ה "פוסק" כמו שרה (בראשית כ"א, י"ב-י"ג):
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא.
הקב"ה מכנה את ישמעאל "בן האמה", כפי ששרה אמרה, ולא בנו של אברהם, כפי שאברהם אמר.
יש כאן אמירה יסודית של התורה. מלבד העובדה שישמעאל אינו נזכר בשמו, מוסיפה התורה ואומרת שיצחק הוא הממשיך, ולא ישמעאל.
יש להעיר, שמי ש"אשם" בכך שישמעאל איננו ממשיך את אברהם, זו הגר.
הרי אין זה הכרחי שבן השפחה ידחה. בביתו של יעקב גדלו ארבעה בני השפחות, והם נחשבים על שנים עשר שבטי ישראל. מנין נובע ההבדל? מדוע דן, בנה של בלהה שפחת רחל, הוא אחד מן השבטים, ואילו ישמעאל, בנה של הגר שפחת שרה – נדחה?
הסיפור דומה למדי. כמו שרה, גם רחל לא מצליחה ללדת, וגם היא נותנת ליעקב את בלהה שפחתה, "אולי אבנה ממנה". כך נולד דן, שמצאצאיו היה אהליאב בן אחיסמך, מבוני המשכן. בצלאל משבט יהודה, הראשון שבשבטים, בנה את המשכן יחד עם אהליאב בן אחיסמך משבט דן, האחרון שבשבטים. לא ניתן לבנות את המשכן אם לא כל חלקי עם ישראל שותפים לכך.
מדוע זכה לכך דן? משום שבלהה התבטלה למשפחת יעקב, ולא ראתה את עצמה כיישות בפני עצמה. הגר, לעומת זאת – "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית ט"ז, ד'). הגר מזלזלת בשרה, ורואה את עצמה כממשיכת הדרך עם אברהם. כמעט התקיים כאן (משלי ל', כ"א-כ"ג):
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת… וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.
אברהם ביקש (בראשית י"ז, י"ח): "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ", ומבחינתו ישמעאל הוא הממשיך. כך הגר השפחה יורשת את שרה הגבירה, וזה דבר בלתי אפשרי. על כן יש לדחות את ישמעאל, ורק יצחק הוא הממשיך. בבית יעקב, השפחות התבטלו לגבירות, ולכן זכו בניהן להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל.
התייחסותו החיובית של אברהם לישמעאל נובעת מהיותו "אב המון גויים". לאברהם יש יחס חיובי וקרוב לכל העולם, אפילו לסדום.
עם זאת, ליחס זה יש השלכות גדולות לדורות. ודאי שאברהם לא טעה ביחסו זה, שהרי הקב"ה מסכים עמו: (בראשית י"ז, כ'): "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ".
כך אמרו על כך בזוה"ק (ח"ב וארא, ל"ב ע"א, בתרגום):
רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך. אמר רבי יוסי לרבי חייא: מדוע אתה שותק, הרי הדרך אינו נתקן אלא בדברי תורה. נאנח רבי חייא ובכה. פתח ואמר: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". אוי על זה, אוי על אותו זמן שהולידה הגר את ישמעאל. אמר לו רבי יוסי: מדוע, והרי שרה הולידה אחריה, והיה לה בן גזע קדוש. אמר לו: אתה רואה, ואני רואה, וכך שמעתי דבר מפיו של רבי שמעון ובכיתי. וי על אותו זמן, כי משום ששרה התעכבה, כתוב: "ותאמר שרה אל אברהם וגו' בוא נא אל שפחתי וגו'". ועל כן השעה עמדה להגר, לרשת את שרה גבירתה, והיה לה בן מאברהם. ואברהם אמר: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ואף על פי שהקב"ה היה מבשר לו על יצחק, התדבק אברהם בישמעאל, עד שהקב"ה השיב לו: "ולישמעאל שמעתיך וגו'". לאחר כן נימול, וקם בברית הקדושה עד שלא יצא יצחק לעולם… ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלימות. והם יעכבו את ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל. ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם, ויערכו עמם מלחמה… ובזמן ההוא כתוב: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", וכתוב: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
תפקידו של ישמעאל הוא לברר לנו את זכותנו על הארץ. כל זמן שישמעאל מבקש את ארץ ישראל, הרי זה סימן לנו שעדיין לא השלמנו את הבירור. רבים בתוכנו עדיין לא מקבלים את זכותנו על הארץ. דבריו של אברהם לא נאמרו לחינם. יש לדבריו קיום, וזכותו של ישמעאל היא זכות אלוקית. זכותו היא לגרום לעם ישראל לברר את זכותו על הארץ בכל פעם שהוא בא לארץ ישראל.
ענין זה מתבאר בדברי הירושלמי (ברכות פ"א ה"ו):
ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר: לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו, מה טעם (תהילים ק"ה): "ויתן להם ארצות גוים", מפני מה, "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".
הירושלמי עוסק בדיני ברכת המזון. נצטווינו לברך את הקב"ה על הארץ, לאחר המזון. בתוך ברכת הארץ אנו מזכירים את התורה: "ועל תורתך שלימדתנו ועל חוקיך שהודעתנו". מי שלא הזכיר זאת – לא יצא ידי חובתו ומחזירין אותו. מדוע? הירושלמי מביא לכך מקור מן הפסוקים (תהלים ק"ה, מ"ד-מ"ה):
וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּיָהּ.
יש להבין את הפסוקים.
מדוע ה' נותן לנו "ארצות גויים"? מדוע אין אנו באים לארץ ריקה מאדם ומתיישבים בה?
כך שואלים חז"ל במדרש (במדבר רבה כ"ג, י"ב):
זהו שאמר הכתוב (תהלים קי"א): "כח מעשיו הגיד לעמו", אמר להם הקב"ה לישראל: יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם, לקיים מה שנאמר: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים".
גם כאן יש לשאול – מדוע ה' נותן לנו נחלת גויים?
הירושלמי מוסיף על ציטוט הפסוק את המילים "מפני מה". וכוונתו לשאלה ששאלנו – מפני מה בכל פעם שעם ישראל מגיע לארץ ישראל, יש בה גויים? בזמן יהושע היו שבעת עממים, וגם היום אנו נלחמים נגד אויבינו. מדוע זה כך?
"בעבוד ישמרו חוקיו". זהו הדבר שמבדיל בינינו ובין האומות, והוא הנותן לנו את הזכות על הארץ.
אין אנו באים לארץ ריקה ומיישבים אותה, ויוצרים בה "ארץ מולדת". אין אנו שייכים לארצנו כמו שהצרפתי שייך לצרפת. אנו באים לארץ שנתן לנו הקב"ה, ואנו צריכים לברר את שייכותנו לארץ. הדרך לברר זאת נעשית על ידי הגויים שיושבים בארץ, ו"מכריחים" אותנו לשאול את עצמנו – מדוע לשבת בארץ? מדוע למסור את הנפש על ארץ ישראל?
ישמעאל הוא בן האמה, וביצחק יקרא זרע לאברהם. אין בכך ספק. אנו יודעים שאנו נזכה לרשת את הארץ שהבטיח לנו ה'. אך אנו צריכים לדעת שיש הכרח בבירור המשמעות של הדבר. אנו צריכים להבין שהארץ שלנו בזכות שמירת התורה והחוקים. על כן אנו מזכירים זאת בברכת המזון.
הבירור הולך ונעשה, ב"ה. אנו יורשים את הארץ, וישמעאל הולך ונוטש אותה. אך עדיין יש בירור והוא עלול להיות כואב. ככל שנברר את משמעת הדברים, ככל שנאמר זאת יותר ויותר – כך נתקדם בירושת הארץ. הארץ הזאת היא שלנו בשביל לקיים בה את התורה. התורה היא הכח שלנו לשבת בארץ ישראל.
בדברי הירושלמי ניתן לטעות, כאילו הביטוי "לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו", מדבר על הארץ. ישוב שלא יזכירו בו תורה – יחזירו אותו לאויב. כמובן, אין זו כוונת הירושלמי, אך במקומות אחרים אומרים זאת חכמים (איכה רבה פתיחתא ב'):
תני ר' שמעון בן יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר: "על מה אבדה הארץ וגו'" (ירמיה ט'), מה כתיב בתריה, "על עזבם את תורתי".
אנו צריכים לחזור ולומר, שזכותנו על הארץ היא מכח התורה והמצוות. שמירת התורה תשלים את הבירור מול ישמעאל, ותדחה את ישמעאל מן הארץ, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 ספר שמומלץ לעיין בו בעת לימוד הרמב"ם. הוא מתייחס פעמים רבות לשאלות שאנו רגילים לשאול בבית מדרשנו, ובדרך כלל המפרשים לא נדרשו להן.