לחיות עם פרשת השבוע – בואו לארץ ישראל!

משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה

אנו קוראים לשיחה "לחיות עם פרשת השבוע". לאחרונה ראיתי בכמה מקומות, בשמו של רבי נחמן מברסלב ותלמידו רבי נתן, שיש ערך מיוחד לחיות עם החלק שבפרשה של אותו יום. היום יום רביעי, ובעליית "רביעי" יש הארה מיוחדת שאפשר לשאוב ממנה כוחות ביום זה.
בהתבוננות בפרשה, התחדשה נקודה מיוחדת, הארה מיוחדת של היום הזה.
בחלק של יום רביעי בפרשה מופיעה מצוות החצוצרות (במדבר י', א'-י'):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ. וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

החצוצרות נועדו "למקרא העדה" – כשרוצים להקהיל את הקהל, וכן "למסע את המחנות" – במהלך המסעות במדבר, כל מחנה נוסע על פי תרועת החצוצרות.
בנוסף, משמשות החצוצרות לזמני מלחמה, וכן לתקיעה על הקרבנות בימי החגים בבית המקדש.

נחלקו מוני המצוות כיצד למנות את ענין החצוצרות. כמה מצוות יש כאן, ומהי הגדרת המצוה.
הרי"פ פערלא, בעל הפירוש של מנין המצוות של הרס"ג (עשה ט"ז, עמ' ק"ל עיי"ש), מביא שיטה מיוחדת של כמה מן הראשונים, שמנו את מצות החצוצרות "למקרא העדה ולמסע את המחנות", ולא הזכירו במצוה את התקיעה במלחמה ועל הקרבנות.
לכאורה, זוהי שיטה תמוהה, שהרי מקרא העדה ומסע המחנות שימשו רק במדבר, בעת שעם ישראל חנה סביב אוהל מועד ונסע לארץ ישראל. מדוע מנו ראשונים אלו את החלק של המצוה שאיננו לדורות, ולא הזכירו את התפקיד של החצוצרות לדורות – לתקוע במלחמה ועל הקרבנות.
הרי"פ פערלא מיישב:

ואולי אפשר לומר דסבירא ליה לגאון ז"ל דאין זו חשיבא מצות שעה, כיון דאין זה מן הנמנעות שלא יארע לישראל בזמן מן הזמנים שיהיו במצב כזה שהיו בו במסעות שבמדבר, ואז דינים אלו שבמסעות יהיו נוהגים כמו שנהגו אז במדבר, שהרי אין שום רמז בכתוב שלא ינהגו אלא בדורם בלבד.

יתכן שיהיו דורות שבהם יצטרכו שוב לקרוא לעדה, ולנסוע במסע המחנות, ולכן אין זו מצוה לשעתה, אלא לדורות.

כשקוראים את המילים האלה בימים אלו – מרגישים כאילו זה נכתב במיוחד בשבילנו. אנחנו שומעים על המהומות בארצות הברית, על התחושות הקשות של הקהילות היהודיות שם, על הזעקה שלהם אלינו לעזרה ולסיוע – והתחושה היא שהגיע הזמן להריע בחצוצרות. אנו צריכים לזעוק כדי לקרוא לכל העדה, ולהתחיל מסע של המחנות לארץ ישראל. מה עוד צריך לקרות בגלות, כדי שיהודי הגולה יבינו שמקומם הוא בארץ ישראל?! בואו לארץ ישראל! בואו להשתתף עמנו בבנין הארץ, בפיתוח הכוחות הרוחניים המיוחדים של ארץ ישראל, בשמירה על בטחון עם ישראל – בואו לארץ ישראל!
הדברים הללו מעוררים התרגשות. יש מצוה בתרי"ג מצוות לתקוע בחצוצרות כדי להקהיל את עם ישראל ולהנהיג אותו במסעותיו, משום שזה יכול להתרחש פעם נוספת במהלך ההיסטוריה. והנה זה מתרחש מול עינינו. הגיע הזמן להקהיל את כל העדה, ולהתחיל את המסע לארץ ישראל. הקורונה הכתה ביהודי הגולה, ועתה המהומות בארצות הברית. מה עוד צריך לקרות, כדי שנאמר די לגלוּת?!

מן הבחינה הלימודית, נראה להסביר שיטה זו במנין המצוות כך.
התורה מפרטת ארבעה תפקידים של החצוצרות: א. למקרא העדה. ב. למסע את המחנות. ג. בעת מלחמה. ד. על הקרבנות במועדים.
נראה, שהתקיעה "למקרא העדה ולמסע את המחנות", היא העומק של התקיעה בעת מלחמה ובמועדים.
התרועה למסע מקבילה לתרועה בעת מלחמה, והתקיעה להקהיל את העדה מקבילה לתקיעה במועדים – בעת שישראל מתאספים בבית המקדש.
הראשונים שמנו כמצוה רק את התקיעות להקהיל את העדה ובמסעות, לא השמיטו את התקיעה בעת מלחמה ובבית המקדש, אלא הבינו שהאחרונות כלולות בראשונות.

נעמוד על ענין נוסף במצות החצוצרות.
שיטתו של הרמב"ם במצוה זו מעוררת קושי. הרמב"ם מונה את התקיעה בעת מלחמה ואת התקיעה על הקרבנות כמצוה אחת (מצות עשה נ"ט, הלכות תעניות פ"א ה"א). מעניין לציין, שבספר המצוות כלל הרמב"ם מצוה זו בין מצוות המקדש, ואילו בי"ד החזקה כלל מצוה זו בתוך ענין התעניות על הצרות.
הקשו המפרשים (עי' מגיד משנה שם), מדוע לא מנה זאת הרמב"ם כשתי מצוות? הרי אלו שני פסוקים שונים, שכל אחד מתקיים בזמן אחר, ומדוע חיבר אותם הרמב"ם למצוה אחת?

נראה, שהרמב"ם הבין שאלו שני חלקים של מצוה אחת.
דוגמא לדבר, ניתן לראות במצות קריאת שמע. אנו קוראים קריאת שמע פעמיים ביום – בשחר ובערב. בכל זאת, הרמב"ם מנה את קריאת שמע כמצוה אחת, משום שאלו שני חלקים של מצוה אחת. קריאת שמע, שעניינה הוא יחוד ה', נעשית ביום ובלילה – בזמן האור וההצלחה של האדם, וגם בלילה, שמבטא את החלק החשוך והקשה של חיי האדם ושל העולם. היום והלילה משלימים זה את זה, ומהווים שני חלקים של המצוה השלמה של יחוד ה'.
בצורה דומה ניתן לראות את מצות החצוצרות. עניינה של המצוה הוא אחד, והוא מוזכר בשני הפסוקים של המצוה:

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

אנו צריכים להיזכר לפני ה', על ידי החצוצרות, גם בזמן מלחמה וצרות, וגם בזמני שמחה. בעת מלחמה אנו צריכים לזכור עבור מה אנו נלחמים, וכשניזכר לפני ה' – נזכה גם לישועה. גם בימי שמחה צריך להיזכר לפני ה' ולחבר את השמחה אל מקורה האלוקי. שני חלקי המצוה משלימים זה את זה. בימי שמחה צריך לזכור שיש גם ימים של מלחמות וצרות, ובימי הצרות צריך לזכור את ימי השמחה.

לאור זאת ניתן להתבונן על פסוקים נוספים בפרשה, שכוללים שני חלקים המשלימים זה את זה. יש ביטוי החוזר בפרשה (במדבר ט', כ'):

עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ.

מסע ישראל במדבר מורכב מזמנים של חניה – של שלוה ויציבות, ושל נסיעה – של שינויים. שני הבחינות בונות יחד מציאות שלמה.

פרשת בהעלותך באופן כללי מחולקת לשני חלקים, ומחלקת את ספר במדבר כולו לשני חלקים. החלק הראשון של הספר ושל הפרשה עוסק במסע ישראל במדבר לדגליהם ולמחנותיהם. התורה מתארת את הסדר והמבנה של מחנה ישראל במדבר.
החלק השני, מתאר את הקשיים והתלונות של ישראל במדבר – פרשת המתאוננים, קברות התאוה, המרגלים, קרח ועוד.
שני צדדים מרכיבים את המציאות של דור המדבר. חלק אחד מסודר ויפה, וחלק אחד מלא בעיות. שני החלקים יחד בונים את המציאות השלמה.

ההבנה הזו יכולה להעניק לנו יציבות, בתוך סערת החיים. החיים מלאים בעליות וירידות, בנפילות וקימות. אך הכל נעשה "על פי ה'". שני החלקים של החיים מהווים זכרון לפני ה'.
כאשר אדם מתחבר לנקודת האמונה, הוא יכול לחבר את שני הצדדים למציאות אחת, לתהליך אחד. נקודת האמונה היא הנקודה היציבה בחיי האדם, בה הוא יכול לתפוס ובעזרתה יכול הוא להתקדם.

ענין נוסף המתבאר במבט זה, ועולה מן הפרשה, קשור לסדר תקיעת השופר בראש השנה. בסדר התקיעות בחצוצרות נאמר:

וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה… תְּרוּעָה יִתְקְעוּ…

מכאן למדו חכמים (ראש השנה ל"ד ע"א), שהתרועה שמוזכרת בראש השנה, צריכה תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה.
התרועה עניינה יבבה ויללה, כפי שמבואר בתרגום. אנו עושים זאת על ידי "שברים", "תרועה", או שניהם יחד. זהו הקול המבטא את המשברים שבחיים.
התקיעה – "פשוטה" בלשון חכמים – מבטאת את החלק הישר והנעים של החיים.
התרועה נמצאת בין שתי תקיעות. הנפילות, המאבקים והמלחמות נמצאים בין שתי תקיעות, בין שני זמנים של שמחה.
מכח התקיעה, הזכרון לפני ה', האמונה – אנו יכולים לבנות חיים יציבים, גם בזמני המשבר והמלחמה. אנו צריכים לאחוז בנקודת האמונה, והיא תוביל אותנו בע"ה לחיים טובים ולשלום, בבריאות ובשמחה, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *