לחיות עם פרשת השבוע – להכות שורש בארץ
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
במרכז הפרשה עומד חטא המרגלים. גם הפרשיות שמופיעות אחר חטא המרגלים – נדרשות בהקשר לכך.
נפתח בלימוד נקודה אחת מתוך הפסוקים. נראה, שההבדל בין יהושע וכלב ובין שאר המרגלים, מתחיל מהגישה השונה שלהם ליחס שבין עם ישראל וארצו. כך עולה מן הפסוקים. כאשר יהושע וכלב שומעים את דברי המרגלים, נאמר (במדבר י"ג, ל'-ל"א):
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.
יהושע וכלב מדברים על הארץ, והמרגלים מדברים על העם.
גם בהמשך יהושע וכלב מתייחסים למעלתה של הארץ, וממנה נולדת התייחסותם לכניסה אליה וליכולת להילחם בעם היושב בארץ (במדבר י"ד, ו'-ט'):
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.
הקב"ה נתן לעם ישראל את הארץ הזו, והיא טובה מאוד מאוד. לכן "סר צילם מעליהם". הבסיס הוא שאנו קשורים אל הארץ ושייכים אליה – ומתוך כך נבנית ההסתכלות על הדרך להגיע אל הארץ ולהתמודד עם האתגרים שיש בה.
המרגלים, לעומת זאת, מתחילים מהעם. יש כאן אויבים, וזה "פיקוח נפש" להילחם בהם. לא ברור שארץ ישראל דוחה פיקוח נפש.
גם היום אנו יכולים לשמוע אמירות דומות לכך. יש מסביבנו חצי מיליארד ערבים שרוצים להשמידנו. ללא הסכמי שלום לא נוכל לשרוד כאן. חייבים להגיע לשלום כי זה פיקוח נפש, ובשביל זה אפשר לוותר על ארץ ישראל.
השאלה היא מהי נקודת ההתחלה. האם מתחילים את הדיון מהעם היושב בארץ, שיוצר איום חמור עלינו, או מהארץ, שה' רוצה שנשב בה, ועל כן יהיה לנו גם כח לנצח את האויבים.
אם מאמינים שהקב"ה הביא את הדור הזה אל הארץ, והוא רוצה שנהיה כאן ונשלוט בארץ, זה יוצר הסתכלות מתוך אמונה. האמונה נותנת כוחות להתמודד ומוטיבציה לנצח. בלי אמונה ובטחון בניצחון שלנו – אי אפשר לנצח. האמונה בניצחון מגיעה מאמונה שהארץ היא שלנו מאת ה', ו"טובה הארץ מאוד מאוד", כי היא ניתנה לנו מידיו של הקב"ה.
מצד אחד המרגלים אומרים (במדבר י"ג, כ"ח):
אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ…
ומצד שני אומרים יהושע וכלב (במדבר י"ג, ל'):
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
נקודת המוצא משפיעה על האמונה ביכולת לנצח. הניצחון לא יבוא מזה שיש לנו יותר פגזים מהאויב, אלא מהעוצמה הפנימית ומהמוטיבציה להילחם. זה מביא את הניצחון וזה תוצאה של נקודת המוצא.
לאחר שה' אומר לעם ישראל מה יהיה ענשם בעקבות חטא המרגלים, הם מנסים לתקן את החטא (במדבר י"ד, מ"ד-מ"ה):
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
מתברר שזו לא דרך נכונה לתקן את חטא המרגלים. איך מתקנים? מיד אחר כך מופיעה פרשה שאמורה להיות התיקון לחטא המרגלים (במדבר ט"ו, א'-ה'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.
עם כל קרבן יש להקריב מנחה העשויה מסולת ובלולה בשמן זית, וכן נסכים של יין. התורה מפרטת את כמות הסולת, השמן והיין לכל סוג של בהמה.
זוהי התשובה של הקב"ה לחטא המרגלים. מהי התשובה שיש בפרשיה זו?
התשובה נעוצה במילים הראשונות: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". הקב"ה בא לבנות לעם ישראל את היחס הנכון למושג "ארץ" באופן כללי, ומתוכו ל"ארץ ישראל", שהיא מקומו של עם ישראל.
אחד הדברים הקשים בחטא המרגלים, הוא הנכונות של בני ישראל להישאר במדבר – לא במקום ישוב, ללא קשר לארץ מסויימת, נוודים שנודדים ממקום למקום בלי קביעות ובלי קשר עמוק למקום. את הקשר הזה, לארץ ולאדמה, הקב"ה רוצה לבנות על ידי פרשת הנסכים.
ההתחלה היא באדמה – "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם". זהו הדומם, וממנו עולים לצומח, לחי ולמְדַבֵּר – האדם.
לאחרונה, בעקבות הקורונה, יצא לי להיות הרבה בחצר הבית. עמדתי ליד עץ הרימונים, וראיתי דבורה יונקת צוף מאחד מפרחי העץ. כידוע, פירות העצים נוצרים על ידי הפריה, וכיון שהעץ נטוע במקומו, הוא זקוק לדבורה שיכולה לנוע ממקום למקום וליצור את ההפריה הדרושה לעץ.
חשבתי לעצמי, שיש כאן שילוב של כל מדרגות הבריאה.
הארץ, היא הדומם. ממנה צומח העץ. העץ זקוק לחי – לדבורה – כדי להפרות וליצור פירות. האדם מגדל את העץ ולבסוף נהנה מהפירות.
כל מדרגות הבריאה שותפות יחד, ומהוות מציאות אחת. הארץ הופכת להיות במדרגה של צומח, והצומח נעזר בחי, והאדם לוקח את כל המציאות ומעלה אותה.
כל המציאות מהארץ ועד האדם הופכת למדרגת האדם כשהוא אוכל מן העץ, שנוצר משילוב של כל המדרגות.
במדרגת האדם יש עליה נוספת – הכל עולה לקרבן לה'. לא האדם אוכל את הסולת, את השמן ואת היין, אלא המזבח. הכל עולה אל הקודש.
מן הדומם מתעלה המציאות אל הצומח, משם אל החי ואל המדבר. לבסוף עולה הדבר למדרגת ישראל וסגולתם האלוקית, והכל מתאחד על המזבח, בקודש.
הארץ היא התשתית שממנה הכל צומח. הדרך להיקשר אל הארץ היא כשמבינים שהארץ נותנת לנו חיים. במדבר היה "לחם מן השמים" ושלו מן השמים. אך בארץ ישראל – "כי תבואו אל הארץ". האדם בא אל הארץ, עובד אותה ומצמיח את הפירות שיעלו על המזבח, יחד עם הקרבן מן החי.
הנסכים בונים יחס נכון לארץ. יש לאדם מקום לעמוד עליו וקביעות. בגלות נאמר (דברים כ"ח, ס"ה): "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ". כשעם ישראל לא במקומו – אין לו קביעות ואין לו רוגע.
אנו רואים היום בצורה מוחשית, כיצד מתקיים הפסוק הזה. אין רגיעה ליהודים שבחוץ לארץ, לצערנו. בארץ ישראל אנו קבועים ומושרשים. על ידי העצים – גם עם ישראל שולח שורשים ונאחז בקרקע. זוהי דרך ארוכה, אך סופה הוא ביחס נכון אל הארץ, בהבנה שמן הארץ צומחות כל המדרגות שמתקדשות בעלייתן למזבח.
פרשת הנסכים באה בעקבות חטא המרגלים, כדי לבנות בעם ישראל את היחס הנכון לארץ. אי אפשר להביא קרבן מן החי, בלי שילוב של הצומח – מנחה ונסכים.
הפירות שמהם מביאים את הנסכים קשורים לאדם, ובונים את קומתו.
החיטה, עליה אמרו חכמים שהיא בונה את דעתו של האדם (ברכות מ' ע"א):
רבי יהודה אומר: (עץ הדעת) חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.
גם השמן הוא ביטוי לחכמה (בבא בתרא כ"ה ע"ב):
אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים – ידרים, ושיעשיר – יצפין. וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום.
החטה והשמן קשורים אל הדעת ואל הארץ (דברים ח', ח'):
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
על כך אמרו חכמים (עי' ברכות מ"א ע"ב): "כל הקודם לארץ קודם לברכה". החיטה והשמן, הסמוכים בלשון הפסוק למילה "ארץ", מבטאים את הקשר של האדם לארץ. על כן צריך להביא בכל קרבן סולת הבלולה בשמן, וכך נקשרים אל הארץ.
הנסכים באים מן היין. היין קשור גם הוא לדעתו של האדם (עירובין ס"ה ע"ב):
אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו.
ומפרש רש"י:
בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו.
אך בעיקר בונה היין את הרגש, את השמחה. החיטה והשמן בונים את המוח, והיין את הלב. מן הארץ עולים הדברים עד למזבח, ובונים את קומתו השלמה של האדם.
לצערנו, אנו לא מקריבים את הנסכים בפועל. אנו צריכים להרבות בתפילות שיבנה בית המקדש, ונזכה להקריב את הקרבנות ועל ידם להעלות את הארץ ואת הצומח והחי לה'.
עד אז, אנו עוסקים בכך בלימוד, ובבנין התייחסות נכונה אל הארץ ואל הצומח. אנו צריכים להעמיק בכך שזהו מקומנו וכאן שורשינו. רק כאן, בארץ ישראל, אנו יכולים להעלות את כל המציאות לגבוה – אל הקודש.
נזכה לבנות קשר עמוק לארץ, ולהכיר בכך ש"טובה הארץ מאוד מאוד". מכח טוב הארץ נבנה את הקשר לארץ ואת המוטיבציה לבנות ולהיבנות בארץ ישראל בבריאות ובשמחה, בברכה והצלחה ובשפע גדול, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.