לחיות עם פרשת השבוע – למי קראת אחי?
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
נפתח, כדרכנו לאחרונה, בהתבוננות במסרים העולים מהחלק של היום בפרשה.
פרשת חוקת בכללה פותחת את השנה האחרונה של תקופת המדבר, ואת ההכנות לכניסה לארץ ישראל. הפרשה מהווה את "קו פרשת המים" בין הנהגת המדבר להנהגת ארץ ישראל. בהקשר לכך ניכרת בפרשה הנהגה חדשה גם ביחס לעם ישראל. בפרשה מופיע ביטוי מיוחד (במדבר כ', א'):
וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה.
התורה מדגישה שעם ישראל מתחיל להתנהג כ"כל העדה" וכ"קהל", שגם הוא ביטוי החוזר בפרשה. עם ישראל מתחיל לפעול כאומה, ולא רק כשבטים בודדים. אחד הביטויים לכך הוא בחלק הפרשה שקוראים היום (רביעי). כך נאמר (במדבר כ', י"ד-כ"א):
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.
בתחילה משה שולח מלאכים, ולאחר הסירוב של אדום, פונים בני ישראל בעצמם.
משה פותח "כה אמר אחיך ישראל". מעיר על כך בספר "שם משמואל" (חוקת, תרע"ה):
והנה כתיב "אח עשו ליעקב", היינו שמצד התולדה הוא אח, אבל מצד מעלת ישראל, שעלי' נקראים ישראל, אין לעשו שום אחוה וקורבה להם, על כן לא מצינו הלשון אח עשו לישראל, כי לישראל איננו אח כלל…
משה מדגיש את האחוה בין ישראל לעשו. אך השם "ישראל" בא כתוצאה מן המאבק של יעקב מול עשו (בראשית ל"ב, כ"ט): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".
כשמשה פונה כך לעשו, ומזכיר לו את המאבק מולו – מובן מאליו שאדום לא יקבל בשמחה את ישראל. אם היה פונה במילים "כה אמר אחיך יעקב" – היה ניתן לחשוב שאדום יסכים לכך. אך תחת השם "ישראל" – אין לכך סיכוי, לכאורה. מדוע משה פונה כך לאדום?
בפרשת השבוע עם ישראל מתחיל את דרכו כעם ב"משפחת העמים". הוא פונה לאדום, לסיחון ולעוג, ורואה את עצמו כעם בין העמים.
בענין זה יש הבדל בין משה לבני ישראל. משה רוצה שעם ישראל יהיה עם בין העמים, אך ישמור על יחודו כ"ישראל". משה מדגיש את הנהגת ה' המיוחדת על עם ישראל: "וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם". אנחנו לא מצטרפים לאומות כ"זנב", אלא כעם ששומר על יחודו ומהותו.
בני ישראל מעדנים את הגישה הזו. בניגוד למשה שמדבר ברמה הרוחנית, הם מדברים עם אדום בשפה כלכלית. משה אומר: "וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר". בני ישראל אומרים: "וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם". בני ישראל מנסים להיכנס ולהיות עם שוה לשאר העמים.
הקב"ה לא נתן למהלך זה להתגשם. אדום מסרבים לכך שישראל יעברו בתחומם. עוד יגיע היום שבו עם ישראל יתקבל במשפחת העמים, ישפיע על האומות מרוחו וגם יקבל מהן מה שראוי לו לקבל. עוד יגיע היום שבו (עובדיה א', כ"א): "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה". אך בראשית דרכו של העם, זה עלול לפגוע בהתפתחותו של עם ישראל, ולכן זה לא מתקיים.
השאיפה לכך שעם ישראל ישתלב בין האומות נמצאת בפרשה. כיום אנו כבר נחשבים לעם בין האומות. יש המסבירים את דבריו של בלעם (במדבר כ"ג, ט'): "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" – האומות לא מחשיבות את עם ישראל. מסתבר שהיום בלעם לא היה יכול לומר זאת. מדינת ישראל נחשבת בין האומות. זוהי ראשיתו של התהליך, שאנו מקוים לתכליתו (ישעיה ב', ב'-ג'):
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
דרכו של משה היא שתתקיים בסוף. עם ישראל יהיה חלק ממשפחת העמים, אבל בלי לטשטש את יחודו ואת ההנהגה האלוקית שהוא חי בה.
בלימוד הפרשה ביום זה עולה הבחינה המיוחדת של עם ישראל.
כפי שהזכרנו, בפרשה עם ישראל מתחיל לחוות את הנהגת ארץ ישראל. זוהי הנהגה שונה מהנהגת המדבר.
במדבר, יש הופעה אלוקית גלויה. על כל חטא – מגיע עונש בצורה מיידית. כל בעיה – נפתרת על ידי נס.
בארץ ישראל יש הנהגה שונה. כך עולה מדברים שאמר רבי נחמן לתלמידו, ביחס לנסיעתו לארץ ישראל (חיי מוהר"ן, קל"ה):
אמר אז לרבי יודל, שרוצה לנסוע לארץ ישראל, ורבי יודל ברך אותו ואמר לו: רבנו, בודאי אתם רוצים לפעול שם דבר גדול, יהי רצון, שהשם יתברך יעזור אתכם, שתזכו לפעול שם מה שאתם רוצים. ונענע לו ראשו על ברכתו. אחר כך אמר: הייתי יכול לפעול מבוקשי וחפצי וענייני, שאני רוצה לפעול גם פה על ידי תפילות ובקשות ותחנונים לבד, ולא הייתי צריך לנסוע לארץ ישראל, רק החילוק, שכשאזכה להיות בארץ ישראל, אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים, וזה החילוק שבין קדושת שבת לקדושת יום טוב. ופתח לו לרבי יודל הנ"ל הסדור של האר"י זכרונו לברכה והראה לו בכוונות, שזהו החילוק בין שבת ליום טוב, שבשבת האור מלובש בלבושין, וביום טוב האור בלא לבושין, כידוע.
לכאורה, דבריו של רבי נחמן תמוהים. הרי הלבושים מסתירים את ההשגות ואת האור האלוקי, ומדוע הוא חפץ לקבל את השגתו על ידי לבושים?
משל למה הדבר דומה? לסוללה של 1.5V. כאשר שמים אותה על קצה הלשון, מרגישים זרם חשמלי. זהו זרם קל, ואפשר להמשיך הלאה. אולם אדם שיגע בחשמל בתחנת הכח בחדרה, יתחשמל מיד.
ארץ ישראל היא כמו תחנת כח. אם הקב"ה יופיע אלינו כאן בגלוי – לא נוכל לעמוד בכך. על ארץ ישראל נאמר (דברים י"א, י"ב):
אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.
האם ניתן לחיות כאשר עיני ה' מביטות בנו בגלוי? לכן בארץ ישראל האור האלוקי מופיע כשהוא מלובש בלבושים רבים, וכך אנו יכולים לחיות עם האור האלוקי. אדם יכול אפילו לעבור עברות בארץ ישראל, כי האור האלוקי מופיע כשהוא מלובש, ולא בצורה גלויה.
מתוך כל הלבושים מופיע האור האלוקי. כשבוחנים את חייו של עם ישראל בארץ ישראל לאורך שנים – ניתן לראות את ההשגחה האלוקית בצורה ברורה. אך במבט רגיל – זוהי ארץ רגילה. יש הטוענים שבחוץ לארץ יש נופים יפים יותר. ובכל זאת – כאן פוגשים את העין האלוקית, דרך הלבושים.
בנקודה זו נמצא ההבדל בין הנהגתו של משה רבינו בדור המדבר, ובין ההנהגה המתאימה לארץ ישראל.
ראשית יש להקדים, שאין אנו ראויים כלל לעסוק במדרגתו של משה רבינו. אין לנו כלל השגה במדרגתו העליונה. אנו רק עוסקים במה שהתורה גילתה לנו, על פי יכולת ההשגות של שכלנו.
את דרכו של משה רבינו, והפער בינה ובין הנהגת ארץ ישראל, אנו פוגשים כבר בראשית דרכו של משה.
כאשר משה בא לפרעה ומנסה לגאול את עם ישראל, פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל. משה רואה את הקושי הגדול של בני ישראל, את התינוקות הנתונים תחת הבנין, את הסבל העצום של בני ישראל ואת אכזריות המצרים, והוא פונה לקב"ה (שמות ה', כ"ב-כ"ג):
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ.
ה' עונה למשה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.
דרשו על כך חכמים (שמות רבה פרשה ה', כ"ג):
"ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה", במלחמות פרעה אתה רואה, ואין אתה רואה במלחמות של שלושים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ.
כבר בשלב הזה נגזר על משה שלא יכנס לארץ.
ההנהגה של משה היא הנהגת "עתה תראה". התגובה היא מיידית, כאן ועכשיו. כשקרח חוטא, משה אומר (במדבר ט"ז, ל'): "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'". התגובה מיידית וחזקה. אין בדור המדבר תהליכים ארוכים של בנין מתוך הטבע ועל ידי בנין האישיות בצורה הדרגתית.
על כן אומר ה' למשה שלא יזכה לראות במלחמת שלושים ואחד המלכים – בכיבוש הארץ. זוהי מלחמה שקרובה למלחמה טבעית, עם טקטיקה ותחבולות צבאיות, וזה מתאים להנהגתו הטבעית של יהושע, ולא להנהגתו הניסית של משה.
כך גם בפרשת השבוע, משה כועס על בני ישראל המבקשים להם מים. הנהגתו של משה לא פועלת בתהליכים ארוכים, אלא בתוצאות מיידיות. משה רבינו חי במדרגה שבה המציאות האלוקית גלויה, וכך הוא הנהיג את עם ישראל.
אך בנין של אומה לא נעשה ברגע אחד. האופי של האומה נבנה בתהליכים בני עשרות ומאות שנים. כדי לשנות את האומה מאופי של גלות לאופי של ארץ ישראל נדרשים תהליכים ארוכים וממושכים.
רצונו של הקב"ה הוא שהדברים יבואו מלמטה, וכך הם ישארו לנצח ולא ילכו כלעומת שבאו.
ארץ ישראל נועדה לתהליכים, למי ש"לא מפחד מדרך ארוכה". בנין האישיות, בנין החברה ובנין האומה – אלו תהליכים ארוכים. זוהי הדרך לכך שהקניינים שאנו קונים יהיו שלנו בצורה שלמה.
לסיום, נאיר הארה לגבי פרקי תהלים הקשורים לפרשת השבוע. בשני פרקים סמוכים בתהלים, הנאמרים בתפילת שחרית של שבת, יש פסוקים דומים המזכירים אירועים מן הפרשה. נביא את שני הפרקים בשלמותם, ונעיר על ההבדלים ביניהם.
פרק קל"ה:
הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. הַלְלוּיָהּ כִּי טוֹב ה' זַמְּרוּ לִשְׁמוֹ כִּי נָעִים. כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ. כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' וַאֲדֹנֵינוּ מִכָּל אֱלֹהִים. כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ בַּיַּמִּים וְכָל תְּהוֹמוֹת. מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו. שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה. שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו. שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן. וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר. כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם. עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יַאֲזִינוּ אַף אֵין יֶשׁ רוּחַ בְּפִיהֶם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם. בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת ה' בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת ה'. בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת ה' יִרְאֵי ה' בָּרְכוּ אֶת ה'. בָּרוּךְ ה' מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּיָהּ.
ופרק קל"ו:
הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
נעמוד על שני הבדלים בין הפרקים (את השאלה הזו שמעתי לפני שנים מהרב רוזנטל זצ"ל, אב"ד חיפה). א. בפרק קל"ה מוזכרים גם "כל ממלכות כנען", ובפרק קל"ו הם נעדרים. ב. בפרק קל"ה נאמר: "נחלה לישראל עמו", ובפרק קל"ו נאמר: "נחלה לישראל עבדו".
מה פשר השינויים הללו?
יתכן לומר, שפרק קל"ה מדבר על גדולת הקב"ה כפי שהיא מופיעה דרך האומה הישראלית, "עמו" של הקב"ה. גבורתו של הקב"ה מתגלה דרך מלחמות עם ישראל. בהקשר לכך, מוזכרות גם "ממלכות כנען". סיחון ועוג היו המלכים הגדולים והחזקים של אותה תקופה. בארץ כנען, לעומת זאת, היו שלושים ואחת ממלכות. מן הסתם כל אחת מהן לא היתה גדולה מאוד. לכן המלחמה בהן מבטאת פחות את גבורתו של הקב"ה בעולם. אולם החסד האלוקי לעם ישראל, שנתן להם את ארץ ישראל – מתבטא בכיבוש הארץ. לכן ממלכות כנען מוזכרות כאן.
ההיבט הישראלי בא לידי ביטוי בסיומו של הפרק: "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה". זוהי סיומת "ישראלית".
פרק קל"ו עוסק בגבורתו של הקב"ה בעולם. סיחון ועוג, הממלכות התקיפות, לא הצליחו לעמוד בפני ישראל. המלחמה בהם מגלה את גבורתו של ה' בעולם. ממלכות כנען פחות שייכות לכך, ולכן לא מוזכרות בפרק. גם הסיום מתאים: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. הודו לאל השמים כי לעולם חסדו". זוהי סיומת השייכת לחסד האלוקי הזן את העולם כולו, ולא ענין מיוחד לישראל.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי קשר