חלק הכלל בממון
כלל זה מבוסס על הכלל כללים ופרטים.
כלל זה יסודי ביותר בדיני ממונות, וסוגיות רבות מתבארות על פיו.
בצורה מבוארת מופיע הדבר באגרת שכתב הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה א', אג' פ"ט):
והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש.
שני כוחות יש בממונות, הקיימים זה לצד זה: כח השיתוף וכח היחוד. כח השיתוף הוא שיתופו של הממון בין כלל האנשים. זהו כח המנוגד לאמירת: "שלי שלי ושלך שלך", שכן הוא אומר כי הכל שייך לכל. מנגד, קיים כח היחוד, המייחד את הממון לאדם מסוים.
מהו מקורו של כח השיתוף? הכיצד ניתן לומר כי אין הממון שייך לבעליו, והרי זה מנוגד לכל הגדרת דיני ממונות?
בספר הכוזרי מגדיר עניין זה (מאמר שלישי, י"ט):
…והמתפלל אך ורק בעדו דומה לאדם שבשעת סכנה למדינה יסתפק בתקון ביתו הוא ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתקון חומותיהם. אדם כזה הוצאתו מרובה וסכנתו מתמדת, ואלו האיש המשתתף עם הצבור, הוצאתו מועטת ובטחונו מרובה, כי את אשר לא הספיק האחד לעשות בא האחר ומשלימו, וכך תעמוד המדינה על השלמות הגדולה ביותר האפשרית לה, וכל אנשיה יהיו נהנים מברכותיה על ידי הוצאה מועטת, והכל לפי החוק ומתוך הסכמה. כך קורא אפלטון את ההוצאה לפי החוק: 'השתתפות החלק בכל'. ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל, זאת אומרת מחובתו לעבוד למען תיקון הצבור שהוא חלק ממנו, ומחליט לחסוך תועלתו לו לעצמו, חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו, כי היחיד בקרב הצבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף, שכן אלו היתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צורך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע כלה עמו. אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המות למען הצלת הכלל, אך לפחות צריך היחיד לחשוב על חלקו בכלל למען יתן תמיד חלקו ולא יתעלם ממנו. אולם הואיל ודבר זה אין ללמדו מן ההקש קבע האלוה את כל דיניו. המעשרות והמתנות והקרבנות ודומיהם הם חלק הכלל בקנינים, ובמעשים – השבתות והמועדים והשמטות והיובלים וכיוצא בהם, ובדבורים – התפלות והברכות והתשבחות, ובמדות – האהבה והיראה והשמחה.
ישנם דברים הנמצאים אצל האדם, אך הם שייכים לכלל. הם חלק הכלל בממונו. דוגמא לכך רואה הכוזרי במעשרות וכדומה, השייכים לכלל, וניתנים לכלל על ידי האדם, המפריש אותם.
נראה, ששני כוחות אלו בקשר של האדם אל ממונו, כח השיתוף וכח היחוד, נובעים משני כוחות באדם עצמו מתוכם פועל הוא את כל פעולותיו: הכוח הפרטי והכוח הכללי. יש והאדם פועל מתוך כוחו הפרטי לדבריו האישיים, ויש פעמים בהם פועל האדם מתוך כוח הכלל הקיים בו, פעמים שבניגוד לצרכיו הפרטיים, כחיילים המוסרים את נפשם במלחמה. כח הכלל שבאדם נובע מנשמתו הכוללת, שכן ישראל הם "נשמה אחת בגופים מחולקים" (תניא פרק ל"ב). בצורה דומה גם ממונו של אדם מורכב מן השייכות הפרטית לאדם, אך גם מחלק הכלל הנמצא בממונו של אדם, ומופיע במקרים מסויימים, על פי הגדרותיה של התורה.
אימתי גובר חלק הכלל בממון, ואימתי חלקו של היחיד? כיצד עובר חלק הכלל לכלל, ומהן זכויותיו של האדם בחלק זה? שאלות אלה ורבות אחרות נידונות בסוגיות שונות, כפי שנראה בפרטים המסתעפים מכלל זה.