האדם – גופו וממונו

הרב יהושע ויצמן
ג׳ באלול ה׳תש״מ
 
15/08/1980

תורת ארץ ישראל

כלל זה מבוסס על הכלל כללים ופרטים.

סוגיות רבות עוסקות ביחס בין האדם לגופו ובין האדם לממונו. יש להבין יחס זה באופן מהותי, ומתוך כך ניתן להבין את פרטי הסוגיות.

בכמה דרשות של חז"ל אנו רואים את ערכו וחשיבותו של הממון, אף יותר מגופו של אדם1.
כך דורשת הגמרא (חולין צ"א ע"א):

'ויותר יעקב לבדו', אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

ובמקום נוסף דרשו (ברכות ס"א ע"ב):

'ואהבת את ה' אלהיך'. תניא רבי אליעזר אומר, אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך', ואם נאמר 'בכל מאדך' למה נאמר 'בכל נפשך', אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר 'בכל מאדך'.

הכיצד חביב הממון יותר מן הגוף?
דבר זה יתבאר על פי דבריו של הר"י מיגאש בתשובה (סי' קפ"ו):

ראובן רצה לעלות לארץ ישראל, ונדר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין עד שיעלה לארץ ישראל, חוץ משבתות וימים טובים. יורינו רבינו אם ראובן זה עבר בהיותו נודר ואם יש לו בו היתר אם לאו.
תשובה: מי שנדר זה עבר על דברי תורה, וכל יום שהוא עומד בנדרו הוא עובר וחוטא נפשו, והתורה לא התירה לאדם שיצער עצמו, ואין הפרש בין מי שמצער נפשו או מי שמצער חבירו. ולסיבה זו אין האדם חייב במה שמודה על עצמו במה שהוא חייב מיתה או מלקות כמי שהוא חייב במה שמודה על עצמו ממון, וכבר אמרו ז"ל במה שאמר הכתוב בנזיר: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזו נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין, ואם נקרא חוטא מי שציער עצמו מהיין בלבד, כל שכן שיקרא חוטא מי שהוא מצער עצמו מן היין ומן הבשר. והראוי שישאל בנדר זה לחכם מומחה ויתיר אותו לו או לג' תלמידי חכמים, ואף על גב דאינם מומחין, והפתח שיפתח לעצמו הוא שאם היה יודע שהתורה לא תתיר לו זה לא היה נודר. ויודיעו את הנודר הזה מה שאמרו רז"ל על הנודר שהוא כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליה קרבן, וראוי מהר להודיעו זה וישאל על נדרו ויותר לו כפי מה שגזרה התורה וכן הלכת'.

הר"י מיגאש אינו מסתפק באמירה שמי שמצער עצמו חטא, אלא מוסיף שאין הפרש בין המצער עצמו ובין המצער זולתו, דהיינו שגופו של אדם הרי הוא כגופו של חברו, שאינו שלו. עוד מוסיף הוא הלכה, ש"אין אדם משים עצמו רשע", ואינו יכול לחייב עצמו מלקות או מיתה, אף שבממון אומרים: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", ואדם יכול לחייב עצמו ממון. מדוע יש הבדל בין הדינים?
ממונו של האדם הוא שלו לעשות בו ככל העולה על רצונו, ומכאן נובעת גם הנאמנות לקבוע שממון זה של חברו. גופו של האדם אינו שלו, ואינו רשאי להזיקו, ועל כן אינו נאמן לומר שעשה איסור שחייבים עליו מלקות.

אין האדם עמל כדי לזכות בגופו. הגוף ניתן לו במתנה ברגע לידתו, ככלי שבו שוכנת הנשמה. הממון, לעומת זאת, נקנה על ידי האדם בעמל, והוא קניינו על מנת לעבוד את ה'.
הבריאה כולה ניתנה לאדם שישתמש בה וירדה בה (בראשית א', כ"ח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
רדיית האדם את הבריאה נעשית באמצעות קנייניו. רכוש וממון ניתנו לאדם לקניין, ודרכם מוציא הוא אל הפועל את שאיפותיו בהתקדמותו של העולם. "קניין" מושג כללי הוא, המציין את הזיקה בין האדם ובין הדבר הנקנה. לדוגמא קניין אשה. קיום הפסוק: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", דורש קשר עם אשה לפריה ורביה. קשר זה הוא הקניין בו קונה האיש את האשה ואחריו מוציא הוא אל הפועל את כוחותיו וכוחותיה באמצעות תולדותיהם. אף שדהו של אדם נקנית, ורק אחר הקנין בא שלב העבודה בשדה להוציאה אל הפועל באמצעות פירותיה.
הבנה זו מבארת מדוע ממונם של צדיקים חביב עליהם מגופם, שכן ממונם הוא שלהם, והוא מיצוי תפקידם בעולם, וגופם, לעומת זאת, אינו שלהם.


 

 

1 עוד בעניין זה ראה בשיעור מדרש קהלת רבה, לפסוק "ונתתי את לבי" א' 2 המופיע באתר.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן