מקורות פנימיים לסוגיות
כלל זה מבוסס על הכלל נשמת התורה.
הכלל: הנסתר הוא מקורו הרוחני של הנגלה, ומקורות מן החכמה הפנימית שופכים אור על סוגיות ומבארים את משמעותן.
אחת השאיפות המרכזיות העומדות בבסיס דרך הלימוד של תורת ארץ ישראל היא השאיפה לאיחוד ההלכה והאגדה – הנגלה והנסתר (עי' אורות הקודש ח"א עמ' כ"א והלאה).
מקורה ויסודה של שאיפה זו בהבנה כי מקורם של התחומים השונים אחד הוא. כך מבאר השל"ה הקדוש ענין זה (תולדות אדם – בית חכמה תניינא, י"ב):
ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וכמאמר הפסוק (משלי כ"ה, י"א): "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו", רצונו לומר כמו שנתקרב הכסף לזהב, רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. ובזה יובן המאמר רבותינו ז"ל במסכת סוכה (כ"ח, א'): "אמרו עליו על רבי יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו' עד דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה, דבר קטן הויות דאביי ורבא". ותימא, כי זהו חיינו ואורך ימינו ויתד ויסוד שהכל תלוי בו יקראהו דבר קטן… ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד, שהם פירוש על תורה שבכתב, על בוריין להבין את מעשה המצות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שהחיות הרוחניות הוא בהם ממש. הוא הדבר אשר דברתי שמצוה הגשמיית שכרה רוחניות הנצחיית, והיא היא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש כדפירשתי, מקדש מעט מלמטה מקדשים מלמעלה הרבה. כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאד, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שרשם למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי. והדבר קטן הוא ממש דבר הגדול, כמו גרעין החטה שצומח ממנה שבולת. הרי מבואר שתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה האדם, היא בעצמה הנסתר, סוד תורה שבכתב כולם שמותיו מעשה מרכבה…
הנגלה והנסתר הם שתי צורות של הופעת התורה. הצורה הרוחנית נסתרת מעינינו, ובירידתה לעולם היא מתלבשת בלבושי העולם הזה וכך מופיעה בצורה גלויה.
הזוה"ק מתייחס לדברים אלה (ח"ג, בהעלותך, קנ"ב ע"ב, בתרגום):
ר' שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר שהתורה באה לספר ספורים בפשטות, ודברי הדיוט. כי אם כן, אפילו בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט, ועוד יותר יפים מהם, ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר, אם כן, נלך אחריהם ונעשה מהם תורה באותו אופן. אלא כל דברי התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים.
בוא וראה, עולם העליון ועולם התחתון במשקל אחד נשקלו, ישראל למטה (כנגד) מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים כתוב בהם: "עושה מלאכיו רוחות", ובשעה שיורדים למטה מתלבשים בלבוש של עולם הזה, ואם לא היו מתלבשים בלבוש כעין עולם הזה, לא היו יכולים לעמוד בעולם הזה, והעולם לא סבל אותם. ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים ואת על העולמות והם מתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיון שירדה לעולם הזה, אם לא היתה מתלבשת באלו הלבושים שבעולם הזה, לא היה יכול העולם לסבול. ועל כן ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה, מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מה שמתחת לבושה של התורה.
בא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו. כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים של עולם הזה. הטפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא ספור התורה ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שתחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה של התורה.
אוי לאלו הרשעים שאומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשריהם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כן לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבושים.
לאור דברים אלה מובנים דברי חז"ל בזוה"ק (ח"ג, פנחס רמ"ד ע"ב):
וחכמי המשנה והאמוראים, כל התלמוד שלהם על סודות התורה סדרו אותו.
לאור דברים אלה מובן כי השאיפה לאיחוד הנגלה והנסתר כוללת בתוכה את הרצון לבאר סוגיות לאור מקורות פנימיים, המבארים את היסוד הרוחני שבהתלבשותו הופיע בסוגיה הנידונה.
לא תמיד ניתן לזהות את היסוד הרוחני הבונה את הסוגיא שבה עוסקים. אולם, במקומות בהם חכמי הנסתר מתייחסים במפורש לסוגיא או להלכה מסויימת – לא ניתן להתעלם מדבריהם בעת לימוד הסוגיא. למשל, על פתיחת מסכת בבא מציעא, "שנים אוחזים בטלית", שאלו האחרונים (עי' תורת חיים שם) מדוע פתח התנא בטלית דווקא ולא אמר את דבריו בצורה כללית. שאלה זו מופיעה בזוה"ק (ח"ג, בלק, קצ"ח ע"א):
ואלו שסדרו משניות של שלושת ה"בבות", כך סדרו, סדר הפסוק לקחו, שכתוב: "על כל דבר פשע", ופשע זה אינו בזדון, ומה הוא, "על שור על חמור על שה", זה בבא קמא, שכך הוא בדברים אלה. "על שלמה", זה בבא מציעא. "על כל אבדה", זה בבא שלישי, שסדר הפסוק לקחו, שכשהיה מגיע לבבא מציעא היא אומר: התחלה זו שנקטו בטלית זו, למה, כיון שמצא הפסוק אמר: ודאי זו הלכה למשה מסיני, וביארו כל דברי חכמים.
לא ניתן להתעלם מדברי חכמים אלה בלימוד מסכת בבא מציעא, שהרי מקור זה מבאר את היסוד הרוחני שעל פיו סודרה תחילת המסכת ושלושת הבבות בכלל.
בסוגיות רבות אנו מוצאים כי חז"ל התייחסו לדברי המשנה או הגמרא והאירו אותם באור החכמה הפנימית. במקומות אלו עלינו להעמיק בדברי חכמים ולנסות ולאחד בין התחומים.