קנין אשה – קידושין פרק ראשון

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל משנת תנאים.

תמצית השיעור: פתיחת פרק הקניינים בקנין אשה מלמדנו כי לשון קנין מוסבת על הקידושין בדווקא. הקנין הוא צורת ההתקשרות של האדם לדברים כדי להוציאם אל הפועל. ממקורות התנאים עולה מחלוקת ביחס לצורת הקשר בין האיש והאשה.

פרק ראשון במסכת קידושין פותח בדרכים לקנין אשה, וממשיך בדרכי הקנין של דברים נוספים:

האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי, וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם.
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף, יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין. הנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים.
בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר' מאיר ור' אליעזר, וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה.
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה, וזוקקין נכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן.

מעיר תוס' רי"ד (ב' ע"ב), תוך כדי שאלה על סוגיית הגמרא בענין הלשון "נקנית":

ואמאי לא פריק ליה דמשום הכי קתני נקנית, משום דכולי פירקין מיירי בחפצים הנקנין, שזה נקנה בענין זה כדתנן עבד עברי נקנה בכסף וכו' ועבד כנעני ובהמה וקרקעות ומטלטלין, ובמה שזה נקנה אין זה נקנה, משום הכי שייך למתני האשה נקנית.

כלומר, הפרק כולו עוסק בקניינים של דברים שונים. אנו רואים שאף שכל דבר הוא שונה מחבריו, ואף צורת הקנין שונה – קראו לכולם בשם "קנין". מובן, אפוא, שאף ביחס לאשה שנה התנא לשון "קנין"¹.
יתירה מזו. העובדה שבפרק זה הובאו כל הקניינים אגב קנין אשה מלמדת שהבין התנא שקנין אשה הוא בדווקא, ושייך להסמיך אליו את שאר הקניינים.
יש להבין את לשון קנין בכללותה, ומתוך כך את שייכותה לקנין אשה.

משנת תנאים
התייחסות לאשה כדבר הנקנה מופיעה בספרא. על הפסוק (ויקרא כ"ב, י"א):

וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ.

דרשו (אמור, פרשה ה'):

מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה, תלמוד לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו"… יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה, תלמוד לומר "כסף", יצא עבד עברי שאין כסף.

הספרא מבדיל בין אשה, הנקראת "קנין כספו" ואוכלת בתרומה, ובין עבד עברי, שאיננו "כסף" ועל כן איננו אוכל בתרומה.
מנין נובע ההבדל ביניהם?
מבאר הר"ש משאנץ בפירושו לספרא:

אוציא עבד עברי שאינו כסף – שאין יכול למכרו.

דבריו קשים, הרי גם אשה אין יכול למכרה, ובכל זאת נקראת "קנין כספו"?!
המלבי"ם פירש:

ולא עבד עברי שאינו כספו רק עובד שש ויוצא לחפשי.

ואף דבריו קשים, שהרי גם נרצע היוצא ביובל אינו אוכל בתרומה, ומכאן שיציאה בשש איננה גורמת לכך שעבד עברי אינו אוכל².

בדברי רש"י לפסוק מובא מקור נוסף מדברי תנאים ביחס לאכילת אשה בתרומה:

וכהן כי יקנה נפש – עבד כנעני שקנוי לגופו. ויליד ביתו – אלו בני השפחות. ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו. ועוד למד ממקרא אחר (במדבר י"ח) כל טהור בביתך וגו' בספרי.

זו לשון הספרי (קרח):

"כל טהור בביתך יאכלנו", למה נאמר, והלא כבר נאמר "כל טהור בביתך יאכל אותו", ומה תלמוד לומר "כל טהור בביתך יאכלנו", להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה…

שתי שאלות יש לשאול על דברי רש"י אלו:
א. מדוע הביא רש"י את הדרשה על המילים "קנין כספו" בסוף פירושו לפסוק, בד"ה "קנין כספו"?
ב. מדוע הביא רש"י את המקור הנוסף לכך שאשה אוכלת בתרומה? הכיצד מקור זה מוסיף להבנת הפסוק?

הפסוק בספר במדבר ממנו לומדים בספרי הוא (י"ח, י"א):

וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ.

רש"י:

כל טהור – ולא טמאים. דבר אחר כל טהור לרבות אשתו.

אף כאן הביא רש"י שני פירושים, ויש להבין מדוע.

מהו קנין?
המלבי"ם, בביאורו לביטוי "קנין כספו", כותב:

"וכהן כי יקנה נפש", כולל בין אם קנה עבדים בין אם נשא אשה, שגם זה קרוי קנין כמ"ש (רות) "אשת המת קניתי", כי הקנין אינו מציין דווקא הנקנה על ידי מכירה שעל זה הונח פעל כרה – "בקברי אשר כריתי לי" לפירוש חז"ל. אבל פעל קנה מה שנעשה שלו בכל אופן שיהיה, "הר זה קנתה ימינו", "קונה שמים וארץ", "קניתי איש את ה'". ומצד זה גם באשה היא קנינו, ופעולת הקנין מצוין בשם קיחה – "כי יקח איש אשה", שעל ידי שלקחה קונה אותה, וכמ"ש בריש קידושין דקיחה אקרי קנין.

נראה לאור דבריו של המלבי"ם, שקנין הוא קשר לדבר בכל אופן שהוא, ולאו דווקא על ידי מכירה.
קנין אשה הוא דוגמא לקנין בלא שיש מוכר. היא קנינו של הבעל – כלומר, היא קשורה אליו, וזה מתבטא בכך שהאיש נחשב לקונה והאשה לקנין.
יש להרחיב את הדברים על פי דברי הגמרא לגבי "שיר של יום" (ראש השנה ל"א ע"א):

תניא רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא: בראשון מה היו אומרים (תהלים כ"ד): "לה' הארץ ומלואה", על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו.
רש"י: שקנה – שמים וארץ. והקנה – תבל ליושבי בה, כלומר קונה כדי להקנות. ושליט בעולמו – יחידי, שלא נבראו המלאכים עד יום שני.

מה משמעות הדבר שקנה הקב"ה את העולם? פירוש הדבר הוא שיש קשר בין הקב"ה והעולם. הקנין הוא הצורה שבה העולם יוצא אל הפועל. הקב"ה "שליט בעולמו", והשליטה נעשית על ידי הקנין.
כך גם בקנייניו של האדם. העולם יכול להתנהל בשתי דרכים. יכול היה הקב"ה לשים את כל הרכוש שבעולם גלוי ונגיש לכל אדם, וכל אחד היה לוקח מן העולם את צרכיו.
אולם, לא בדרך זו חפץ הקב"ה. הקב"ה מנהיג את העולם כך שהאדם נדרש לקנות את החפץ ובכך להתקשר עם העולם, ואז להוציאו אל הפועל על ידי שליטתו של האדם בקנייניו. נדרש האדם לשלוט בעולם ולהנהיגו (בראשית א', כ"ח):

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

על כן גם הקב"ה קנה את עולמו והקנהו לבני האדם, כדי שיצא העולם אל הפועל מתוך קנין זה.

לאור דברים אלה מובן, שיש צורות רבות של קנין. כל חפץ נקנה על פי יעודו, על פי צורת הקשר של האדם אליו ועל פי צורת יציאתו אל הפועל. אין קניינו של עבד כנעני זהה לקנין מטלטלים, שכן עניינו של כל אחד מהם שונה וצורת יציאתו אל הפועל שונה.
אף על פי כן, הצד השווה שבהם שהם נקראים קנין, כיון שהם הדרך של האדם להוציא אל הפועל את הבריאה.
מובנים, אפוא, דברי התוס' רי"ד ש"האשה נקנית" נאמר בדווקא, שכן שכל הפרק עוסק בקניינים השונים: "זה נקנה בענין זה וזה נקנה בענין זה… ובמה שזה נקנה אין זה נקנה". אף על פי כן שם קנין משותף לכולם. השינויים באים משינויי היעוד וצורת הקשר אל הדברים.

קנין עבד עברי
לאור זאת נראה לבאר את ההבדל בין עבד עברי ובין אשה, שעמדנו עליו בתחילה.
קנין עבד איננו קנין על מנת להוציאו אל הפועל. אדם מישראל הקונה את חברו איננו מקיים בו את הציווי "ורדו בדגת הים", ואיננו שולט בו, ככתוב (קהלת ח', ט'):

אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.

על כן מובן שקניינו של העבד איננו קנין שלם, והעובדה שאיננו יכול למכרו או שיוצא בשש שנים הן סימן לחסרון שבקניינו.
ביחס לאשה, לעומת זאת, הקנין הוא קנין על מנת להוציאה אל הפועל. על כן אין העובדה שאיננו יכול למוכרה מהווה חסרון בקנין. הקנין הוא שלם מצד דרך ההתקשרות בין האיש והאשה. יתר על כן. באשה הקנין הוא חידושה של תורה כדי שהיציאה אל הפועל שבחייה המשותפים עם בעלה תהיה בדרך של קנין. על כן אמרה תורה שיקנה האדם את האשה קודם שישאנה (כפי שכתב הרמב"ם בהל' אישות פ"א ה"א).

מחלוקת התנאים
לאור הבנה זו יש ליישב את דברי רש"י. רש"י הבין שהספרא והספרי מסכימים שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה. השאלה בה נחלקו היא מאיזה פסוק נלמד דין זה.
הספרא לומד זאת מהמילים "קנין כספו", והספרי לומד זאת מן המילים "כל טהור בביתך". לספרא אשה היא קניינו של בעלה – צורת הקשר ביניהם מוגדרת כקנין. לספרי האשה היא "ביתו" של אדם ולא קניינו³.
אמנם, רש"י לא הביא את הספרא על המילים "קנין כספו", ונראה שהוא למד את הפסוק כך: בקריאת הפסוק, המפרט את הזכאים לאכול בתרומת הכהן, אנו מצפים למצוא גם את אשתו, שהרי פשוט שאשתו (אף ארוסה) אוכלת בתרומה. אולם, כאשר למדים את המילים "קנין כספו" הן מתפרשות בפשוטן על עבד עברי ולא על אשה. הפירוש הפשוט של קנין כספו של אדם לא עולה על אשתו. רק כאשר הגיע רש"י לסופו של הפסוק ולא מצא ביטוי אחר המתייחס לאשה, "הבין" כי הביטוי "קנין כספו" מתייחס לאשה.
מכאן אנו למדים כי הקשר בין האיש והאשה מוגדר כקנין, ומכאן למדו חכמים לפתוח את פרק הקניינים במשנה העוסקת בקנין אשה.
אמנם רש"י לא חותם בכך, ומוסיף כי ישנה בספרי שיטה אחרת, הרואה את הקשר בין האיש והאשה בצורה אחרת. גם בפירושו לבמדבר מדגיש רש"י כי אין זו שיטה בלעדית, שכן ישנם שני פנים לצורת הקשר של האיש והאשה, האם הוא מוגדר כקנין, או שאשה היא ביתו של אדם.

---

¹ בהגהות "זר זהב" הבין שכוונתו היא: איידי ששנה לשון קנין בכל הפרק, ישנה כך גפם באשה, אך אין זה נראה מסגנון הדברים בתוספות רי"ד ומאריכותם.
² ולא ניתן לומר שגם היציאה ביובל מלמדת שאינו קנין כספו, שהרי קרקע יוצאת אף היא ביובל, וודאי שהיא קניינו.
³ עי' אגרות רמח"ל מהדורת "מכון רמח"ל" עמ' רל"ח, וינעם לך הלימוד מ"כל טהור בביתך יאכל אותו".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *