שדה אילן

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מקורות פנימיים לסוגיות.

תמצית השיעור: קושיות רבות על המשניות והירושלמי בפרק ראשון במסכת שביעית מתבארות לאור דברי הזוה"ק המבאר את ההלכה למשה מסיני של "עשר נטיעות". יש ערך בחרישה בשדה הנטיעות ערב שביעית, משום שיש בחרישה זו תיקון של השדה, בחי' ספירת המלכות, וחיבורה עם הנטיעות – בחי' הספירות שמעליה.

בלימוד הפרק הראשון של מסכת שביעית בירושלמי עולות כמה שאלות, המכוונות להבנה עמוקה של מבנה הפרק ושל הנושאים המובאים בו.
א. משניות הפרק מסודרות בסדר שיש לעמוד עליו.

א. עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית, בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת, וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו.
ב. איזהו שדה האילן, כל שלשה אילנות לבית סאה, אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי חורשים כל בית סאה בשבילן, פחות מכאן אין חורשין להן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו.
ג. אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל רואין אותן כאילו הם תאנים, אם ראויים לעשות ככר דבלה של ששים מנה באיטלקי חורשים כל בית סאה בשבילן, פחות מכאן אין חורשין להם אלא לצרכן.
ד. היה אחד עושה ככר דבלה ושנים אין עושין או שנים עושין ואחד אינו עושה, אין חורשין להם אלא לצרכן, עד שיהיו משלשה ועד תשעה. היו עשרה, מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן. שנאמר (שמות ל"ד): "בחריש ובקציר תשבות", אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ר' ישמעאל אומר: מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר.
ה. שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכמה יהא ביניהם? רבן גמליאל אומר: כדי שיהא הבקר עובר בכליו.
ו. עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להם אלא לצרכן.
ז. הנטיעות והדלועים מצטרפין לתוך בית סאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל עשרה דלועים לבית סאה חורשין כל בית סאה עד ראש השנה.
ח. עד אימתי נקראו נטיעות, רבי אלעזר בן עזריה אומר: עד שיחולו. רבי יהושע אומר: בת שבע שנים. רבי עקיבא אומר: נטיעה כשמה. אילן שנגמם והוציא חליפין, מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן, דברי ר' שמעון.

הפרק מפרט את ההלכות של עבודה בשדות השונים ערב שביעית. באמצע הלכות שדה אילן מופיע מקור מן התורה: "שנאמר בחריש ובקציר תשבות…". המיקום של הדרשה תמוה. היה ראוי להביאו בסוף ההלכות של שדה אילן או בתחילתן, אך לא באמצען¹?!

ב. דעת ר' יוחנן בענין איסור שני פרקים איננה ברורה. בה"א משמע שהאיסור הוא תקנת חכמים:

ואם כן למה נאמר חורשין עד ראש השנה, ר' קרוספי בשם ר' יוחנן: רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים. רבי יוחנן בעי: לא כן תנינן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמיניין, רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם בקשו לחרוש יחרושו. ויעקרו אותן מן המשנה, רבי קרוספי בשם רבי יוחנן: שאם בקשו לחזור יחזורו.

הדיון הוא על תוקפה, תיקונה וביטולה של תקנת שני פרקים ראשונים על ידי בית הדין הגדול.
בה"ה, לעומת זאת, משמע שמקורו של האיסור הוא בהלכה למשה מסיני:

רבי חייא בר אבא בעא קומי רבי יוחנן: ועכשיו למה הן חורשין בזקינות, אמר ליה: בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו.

הרי שההיתר – וממילא גם האיסור – מקורם בהלכה למשה מסיני.

ג. דבריו של ר' יוחנן בה"ה תמוהים:

רבי חייא בר אבא בעא קומי רבי יוחנן: ועכשיו למה הן חורשין בזקינות, אמר ליה: בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו.

בהלכה למשה מסיני, האוסרת חרישה ערב שביעית, יש תוספת: "שאם בקשו לחרוש יחרושו" – הרי זה תמוה ביותר. אם אסור לחרוש, הכיצד בקשת האנשים לחרוש מתירה את האיסור?

ד. דברי ר' יוסי המובאים בירושלמי בענין זה טעונים ביאור (ה"ב):

רב יהודה בשם שמואל ר' אבהו בשם רבי יוחנן: הקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו, רחוקים – מטע עשר לבית סאה, קרובין – כדי שיהא הבקר עובר בכליו, קנה קרקע שתחתיהן, קרקע שביניהן, שחוצה להן מלא האורה וסלו. רב אומר בעשויין צובר ושמואל אמר בעשויה שורה. אמר רבי יוסי: תמן איתאמרת וכא לא איתאמרת. אמר רבי יונה: אפילו הכא איתאמרת, בקרובים. אמר ליה רבי מנא: ואם בקרובין, והא תנינן כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, איתא חמי בשער שהבקר עובר בכליו השרשין מהלכין מן הצד, ובשעה שאין הבקר עובר בכליו אין השרשין מהלכין מן הצד.

לְמה מתייחס ר' יוסי?
בצורה פשוטה נראה, שר' יוסי מתייחס להגדרת מרחק מסויים בין האילנות, שהיא חידושם של שמואל ושל ר' יוחנן. ר' יוסי אומר שגדר זה נאמר רק בקניית שדה, אך לא בהגדרת שדה אילן לצורך שביעית.
על כך אומר ר' יונה, שגם כאן, בשביעית, נאמר גדר המרחק – בקרובים. המרחק המינימלי שייך גם בשביעית.
ר' מנא מצטט את המשנה בהמשך, לגבי "שלושה אילנות של שלושה בני אדם", המגדירה מרחק מינימלי: "כדי שיהא הבקר עובר בכליו". לכאורה משנה זו סותרת במפורש את דעת ר' יוסי, שכן היא קובעת שגם בשביעית נדרש מרחק מינימלי בין האילנות כדי להגדירם כ"שדה אילן".
עקב קושיא זו, העמידו חלק מן המפרשים (ראה פני משה ורידב"ז) את דברי ר' יוסי כמתייחסים לדברי רב ושמואל. אולם, אין זה נראה. דברי רב ושמואל אינם מעיקר הסוגיא כאן. כאן מצטט הירושלמי את דבריהם, וכדרכו מצטט הוא את כל הסוגיא – גם את הדברים שאינם קשורים ישירות לסוגיא כאן, אך לא כאן הוא מקור הדברים, ולא לדברים אלה התייחס ר' יוסי כאן.
יש להבין, אפוא, הכיצד אומר ר' יוסי שאין כלל גדר של מרחק בענין שביעית, בניגוד למשנה מפורשת.

ה. שאלות נוספות מתעוררת על המשנה (מ"ה):

שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכמה יהא ביניהם, רבן גמליאל אומר: כדי שיהא הבקר עובר בכליו.

1. מדוע מדגישה המשנה כי האילנות הם של שלושה אנשים?
הרא"ש מעיר על משנה זו:

לכאורה משמע עד העצרת כדין שדה האילן, ובירושלמי קאמר עד ראש השנה ולא ידענא טעמא מאי וכי עדיפי משאם היו לאיש אחד?!

מה עדיפות יש לשלושה אילנות של שלושה אנשים?
2. על משנה זו אמר ר' יוסי (ה"ד):

תני רבי חייא: אילנות של אדם אחד וקרקע של אדם אחד מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. אמר רבי יוסה אף אנן תנינן דרבא, שלשה אילנות של שלשה אנשים הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ראש השנה.

ר' יוסי למד מן התוספתא² שאין הכרח שהקרקע והאילנות יהיו של אותו אדם כדי להתיר את החרישה. אלא שהמילים "עד ראש השנה" תמוהות, וכפי שהעירו מפרשים רבים, שהרי בשדה האילן מותר לחרוש רק עד העצרת כדברי בית הלל (מ"א). אמנם, לא נמצא דפוס או כת"י שמילים אלו אינן מופיעות בו³.
ההיתר לחרוש עד ראש השנה בשדה אילן, כפי שהתירה הלכה למשה מסיני של "עשר נטיעות", זוקק הבנה.

ו. ההלכה למשה מסיני של "עשר נטיעות" דורשת הבנה אף היא. לכאורה זהו המקור היחיד מן התורה (לאפוקי מדרבנן) המתייחס לעבודת השדה ערב שביעית. לשון ההלכה כפי שמובא במשנה:

עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להם אלא לצרכן.

בהלכה למשה מסיני לא נאמר כל איסור לחרוש ערב שביעית, וממילא אין צריך לומר היתר ב"עשר נטיעות".
מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" למדו חכמים מדעתם איסור לחרוש ערב שביעית⁴, כפי שאומר רבי יונתן בירושלמי⁵ וכמובא ברמב"ם⁶.

דברי הזוה"ק
בזוה"ק יש התייחסות להלכה למשה מסיני של עשר נטיעות, וממנה עולה הבנה באיסור חרישה קודם שביעית בכלל.
כך נאמר בזוה"ק (השמטות, בראשית רס"א ע"ב):

תא חזי, 'עשר נטיעות ערבה ונסוך המים הלכה למשה מסיני'. שאר מלי דאורייתא תורה, והכא הלכה. מאי טעמא, אלא בגין דהאי אתרא דאקרי הר סיני תורה שבעל פה אוליפת ליה למשה לקשרא קשרין דמהימנותא.
אינון עשר נטיעין דנצב קודשא בריך הוא, דהא אחיד לון בההוא אתרא דאקרי ערב שביעית ויעבדון פרי בההוא בית סאה בגין דייתי מזונא לעלמא בהאי שביעית, דלית לון מזונא אלא מההוא שתא שתיתאה דזרעין בה זרעין, הדא הוא דכתיב (הושע י') "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד", מה דזרעין יהא לההוא אתרא דאקרי צדקה שלימא…
ובהאי שתא שביעתא לא עבדין עבידתא אלא אכלין ההוא לחם דאתייהיב להו משתא שתיתאה, וכלהו עלמין בחדוה נייחין, וכלהו מסכני ועתירי כלהו שוויין בהאי אתר, דהא כלהו תתאי מהאי שתא שביעתא מתזנין…
ולית לה נהורא מדילה אלא הנהו ספיחי דשתיתאה דאזדרעו בה ממילא, ובעי בר נש בההוא ערב שביעית למעבד עבידתא דארעא באינון עשר נטיען אשתלימו בה, דתתיחד האי ארעא בהו ולא תתפרש מנייהו, ותתקרי אף היא נטיעה נציבו דנצב קודשא בריך הוא בגין דלא יתמנע מינה ההוא טיבו…
תרגום: בא וראה, עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני. שאר דברי התורה נקראים תורה, וכאן הלכה. מה הטעם? אלא משום שהמקום ההוא שנקרא הר סיני תורה שבעל פה למדה את משה לקשור קשרים של האמונה.
אלו עשר נטיעות שנטע הקב"ה, שהרי מאחד אותן באותו מקום שנקרא ערב שביעית, ויעשו פרי באותו בית סאה כדי שיבוא מזון לעולם בשביעית הזו שאין לה מזון אלא מאותה שנה שישית שזורעים בה זרעים. זהו שכתוב: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". מה שזורעים יהיה לאותו מקום שנקרא צדקה שלמה…
ובשנה שביעית הזו לא עושים עבודה אלא אוכלים אותו לחם שניתן להם משנה שישית, וכל העולמים בחדוה נחים, וכולם העניים והעשירים כולם שוים באותו מקום, שהרי כל התחתונים משנה שביעית ניזונים…
ואין לה אור משלה, אלא אותם ספיחי שישית שנזרעו בה ממילא, וצריך אדם באותו ערב שביעית לעבוד עבודת הארץ שאותן עשר נטיעות נשלמות בה שתתייחד הארץ עמהן ולא תתפרש מהם ותיקרא אף היא נטיעה, נטע שנטע הקב"ה, כדי שלא ימנע ממנה הטוב ההוא…

כך מתבארים הדברים בפירוש "מעלות הסולם":

אותן עשר נטיעות דהיינו עשר הספירות שנטע הקב"ה, שהרי הקב"ה מאחד אותן באותו המקום שנקרא ערב שביעית, היינו ביסוד, שנקרא ערב שביעית, ויעשו פרות באותו בית סאה הכולל נ' על נ' היינו פרצוף שלם בחמש קומות, כדי שיבוא מזונות לעולם בשביעית זו שהיא מלכות שאין לה מזונות אלא מאותה שנה הששית שהיא יסוד שזורעים בה זרעים…
וצריך האדם בערב שביעית ההוא דהיינו ביסוד, שהוא שנה הששית לעשות עבודת הארץ שאותן עשר הנטיעות נשלמות בה, שתתייחד אותה הארץ, היינו המלכות, עמהן ולא תתפרש מהן ותיקרא גם היא נטיעה…

עבודת הארץ בשנה השישית היא תיקון של ספירת המלכות ויחודה עם עשר הספירות. העבודה הופכת את שדה הלבן לבחינת נטיעה, וכך הארץ אף היא נחשבת לבחינת נטיעה, כאחת מן הספירות. זהו תיקונה מן התהו⁷. תיקון השדה הוא על ידי הפיכתו לבחינת אילן על ידי העבודה בשדה. כך נכנסת השדה – בחי' ספירת המלכות – לקומת הספירות והיא חלק מן הפרצוף השלם, שזהו התיקון.

בעולם התיקון הספירות מסודות במבנה ברור. יש ימין, יש שמאל ויש אמצע, וכל ספירה נמצאת במקומה. על כן חשובה הגדרת המבנה של השדה, והצורך שכל אילן יעמוד במקומו. המרחק בין האילנות בא כדי שלא יטשטשו האילנות זה את יחודו של זה, וכפי שמבאר הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"א עמ' ט"ו):

כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא.

בדברי הזוה"ק יש חידוש גדול ביחס להלכה של "עשר נטיעות":

ובעי בר נש בההוא ערב שביעית למעבד עבידתא דארעא באינון עשר נטיען אשתלימו בה דתתיחד האי ארעא בהו ולא תתפרש מנייהו ותתקרי אף היא נטיעה.
תרגום: וצריך אדם באותו ערב שביעית לעבוד עבודת הארץ שאותן עשר נטיעות נשלמות בה שתתייחד הארץ עמהן ולא תתפרש מהם ותיקרא אף היא נטיעה.

החרישה בשדה של עשר נטיעות ערב שביעית איננה רק "מותרת", אלא היא "מצוה". צריך האדם לעבוד עבודת הארץ ערב שביעית. זהו חידושה של ההלכה למשה מסיני. החרישה בשדה זו (שלא לצורך הנטיעות, אלא לצורך השדה), היא תיקונה של השדה, והפיכתה משדה לאילן, לאחת מן הספירות.

לאור דברי הזוה"ק מובן כי יש שתי בחינות של עבודה בשדה בערב שביעית.
האחת, בחי': "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" (מות ט"ז, ה'). כשם שיום השישי מכין לשבת כך השנה השישית מכינה את השנה השביעית. יש צורך לעבוד בשדה כדי לתקנה לקראת השנה השביעית.
השניה, בחינת תוספת מחול על הקודש. קדושת השנה השביעית מקדשת את סיומה של השנה השישית, ועל כן איסורי האדמה בשביעית חלים כבר מן השנה השישית.

הלכה ותורה
מדברי הזוה"ק עולה הבחנה ברורה. הזוה"ק מחלק בין דברים שהם "תורה" – תורה שבכתב, ובין דברים שהם "הלכה" – תורה שבעל פה, ובהם נכללת ההלכה של "עשר נטיעות".
חלוקה זו של הזוה"ק שופכת אור חדש על הסדר שבו סידר רבינו הקדוש את המשניות.
המשניות שבתחילת הפרק עוסקות ב"תורה" – בדרשה מן הכתוב על איסור חריש קודם שביעית. לאור דברי הזוה"ק מתבאר, שהפסוק הוא סיום החלק של "תורה" – הדינים הנלמדים מפסוקים, ולאחריו יש חלק של "הלכה" – דינים הנלמדים בהלכה למשה מסיני, ובמרכזם משנת "עשר נטיעות".
הפסוק הוא המבדיל בין שני החלקים מהם מורכב הפרק. רבי קבע את דרשת הפסוק במקום המבדיל בין שני חלקי הפרק.

"תורה" – בחריש ובקציר תשבות" – בחריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית הכתוב מדבר. המשניות העוסקות בתורה עוסקת באיסור לחרוש לפני השנה השביעית, משום תוספת מחול על הקודש.
"הלכה" – יש היתר – ואף צורך – לעבוד בשדה עד השקיעה של כניסת השנה השביעית, כדי לתקן את השדה ולעשותו בחי' אילן, כמבואר לעיל.

ביאור הסוגיות
לאור דברים אלה מאירים דברי הירושלמי באור יקרות.
על הצורך בהגדרת מרחק מסויים בין האילנות אומר ר' יוסי: "תמן איתאמרת וכא לא איתאמרת".
ר' יוסי מחלק בין מקומות שבהם נדרש מרחק מסויים בין האילנות ובין מקומות שבהם לא נדרש מרחק זה. בחלקו השני של הפרק נאמרה הגדרה של מרחק ביחס לשלושה אילנות: "כדי שיהא הבקר עובר בכליו". בחלקו הראשון של הפרק בו לא נאמרה הגדרה כזו. רק הגדרה של תנובת האילנות נאמרה, ולא מרחק. המרחק בין האילנות נדרש רק במקום שבו הן ביטוי למבנה הספירות. כאשר יש מבנה – יש צורך במרחק ובהגדרה של כל אילן לעצמו, כפי שהבאנו מדברי הרב קוק זצ"ל. על כן רק בחלקו השני של הפרק דורשת המשנה מרחק בין האילנות.
ר' יונה קושר בין שני החלקים, ומבין כי ההגדרה שנאמרה בחלקו השני של הפרק שייכת גם לחלקו הראשון. אך ר' יוסי מחלק, לאור המבנה הברור של הפרק, ועל כן קובע כי במקום בו לא נאמרה ההגדרה של המרחק אין היא נדרשת.

אם בקשו לחרוש
ההלכה למשה מסיני מלמדת, שיש מצוה לחרוש בשדה של עשר נטיעות. מה יהיה הדין בשאר השדות?
ההיפך מ"מצוה" איננו "איסור", אלא "רשות". בשאר השדות יש רשות לחרוש בערב שישית, אך אין מצוה.
זוהי לשונו של ר' יוחנן לגבי חרישה בזקנות (ה"ה):

בשעה שניתנה הלכה ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו.

מההלכה למשה מסיני ניתן ללמוד שבכל המקומות האחרים יש היתר לחרוש, "אם בקשו" – יכולים לחרוש.
מתוך כך באו חכמים להגדיר אימתי מותר לחרוש ואימתי אסור⁸. יש חרישות מותרות ויש אסורות, וזהו הדיון המובא בירושלמי בה"א. בעקבות ההלכה האומרת שיש מצוה לחרוש, למדו חכמים את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", ולמדו ממנו שיש קציר שחרישו אסור ויש שחרישו מותר. חכמים הגדירו איזו חרישה אסורה ואיזו מותרת, על פי הגדרת החרישה, מטרתה ותנאים נוספים. זוהי תקנת שני פרקים, המתירה חרישה בשדה אילן עד העצרת.
לאחר דורות התיר רבן גמליאל את החרישה, מתוך שהגדיר אותה בדרך אחרת – אין זו חרישה הקשורה לקציר, אלא חרישה לצורך הקרקע, ועל כן היא מותרת עד ראש השנה. היתרו של רבן גמליאל מבוסס על כך שבהלכה למשה מסיני מוגדר שניתן להתיר את החרישה, ו"מסרן הכתוב לחכמים" להגדיר בכל דור ובכל מצב האם החרישה אסורה או מותרת.

"שלשה אילנות של שלשה בני אדם"
משנה זו היא חלק מההלכה למשה מסיני. על כן מיקומה הוא בחלקו השני של הפרק, מיד לאחר הפסוק. אין היא חלק מה"תורה" – מהדברים הנלמדים מפסוק, אלא מ"הלכה".
אמנם, בירושלמי לא נאמר במפורש "הלכה למשה מסיני" על משנה זו, אך גם לא על משנת עשר נטיעות. אולם, מהמיקום בפרק ומהלשון: "חורשין כל בית סאה עד ראש השנה", עולה כי משנת "שלשה אילנות של שלשה בני אדם" אף היא מקורה בהלכה למשה מסיני.
מובנת, אפוא, הגירסא בירושלמי, ש"חורשין עד ראש השנה", שכן כך היא ההלכה אף בעשר נטיעות. ההלכה למשה מסיני התירה את החרישה עד ראש השנה, וזהו הדין בכל הדברים שנלמדו מההלכה.

המצוה לעבוד את עבודת הארץ ערב שביעית איננה לצורך האילן, אלא לצורך השדה, כדי לתקנה. על כן נאמרה המשנה במקרה של שלושה אילנות השייכים לשלושה אנשים⁹. כאשר שלושת האילנות הם של שלושה אנשים, הרי שהשדה היא של אדם אחר שמכר אילנות בלבד לאנשים שונים. כך עולה מלשון התוספתא: "שלשה אילנות של שלשה בני אדם ושדה של אחד", כמובא בירושלמי בשם ר' חייא.
בכך שהשדה שייכת לאדם אחר, מודגש שהחרישה היא שלא לצורך האילנות. החרישה מותרת, כיון שההיתר לא בא מצד צורך האילנות אלא מצד תיקון השדה.

שלושה אילנות ועשר נטיעות קשורים זה לזה בהלכה למשה מסיני.
שלוש ועשר הן שתי צורות בהן מופיעות הספירות בצורתו המתוקנת. שלוש הן ג"ר – אבות הספירות, שכל אחת מהן היא "קו" – ימין, שמאל, אמצע. עשר זו הצורה של התפרטות הספירות לענייניהן.

ישוב השאלות
א. סידור המשניות בפרק מבואר היטב על פי דברי הזוה"ק.

ב, ג. שאלנו על דעת ר' יוחנן באיסור שני פרקים, ועל לשונו "שאם בקשו לחרוש יחרושו".
בה"א מתייחס ר' יוחנן לתקנת חכמים שבאה בעקבות ההיתר לחרוש העולה מההלכה למשה מסיני. ר' יוחנן מבאר שבית הדין שתיקן את התקנה ואסר את החרישה, כלל בתוכה את האפשרות להתירה. האיסור תלוי בהגדרת החרישה, ועל כן "אם בקשו לחרוש" – מתוך שהחרישה איננה מכינה את הקרקע לשביעית – "יחרושו".
בה"ה מוסיף ר' יוחנן ואומר: "כך ניתנה הלכה שאם בקשו לחרוש יחרושו". רק כאן מתייחס ר' יוחנן להלכה למשה מסיני. כיון שההלכה רואה את החרישה בשדה עשר נטיעות כמצוה, הרי "אם בקשו לחרוש" בשדות אחרים – יש היתר לכך, ו"מסרן הכתוב לחכמים" – להגדיר את גבולות ההיתר והאיסור.

ד. שאלנו על דעת ר' יוסי.
דעתו מבוארת. ר' יוסי מבאר שהתנאי של "הבקר עובר בכליו" – הגדרת מרחק מסויים בין האילנות – נדרשת רק במשנה ד'. משנה זו היא חלק מהלכה למשה מסיני העוסקת בתיקון הקרקע לשנה השביעית, ועל כן נדרש בה מרחק בין האילנות, כדי ליצור מבנה של תיקון. כיון שמקורו הרוחני של הדין הוא במבנה הספירות, יש צורך במבנה ברור של השדה, שזו צורת התיקון.
כאשר אין עוסקים בתיקון, בחלקו הראשון של הפרק, אין צורך בהגדרת מרחק בין האילנות.

ה. אף לשון המשנה "שלושה אילנות של שלושה בני אדם" מבוארת. ההדגשה של שלושה בני אדם מבודדת את העובדה שהשדה היא של אדם אחר, והחרישה איננה לצורך האילנות אלא לצורך השדה. חרישה זו מותרת כיון שהיא הדרך לתקן את השדה ולעשותו לבחי' אילן.
מובן גם מדוע מותר לחרוש עד ראש השנה בשדה זו, כיון שמשנה זו היא חלק מההלכה למשה מסיני המתירה את החריש עד ראש השנה.

ו. ההלכה למשה מסיני מובנת אף היא. לא באה ההלכה להתיר את החרישה ערב שביעית, אלא לומר שזו מצוה – "חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה" – בדווקא, כיון שזו הדרך לתקן את השדה, כמבואר.

---

¹ ובירושלמי העירו על כך (ה"ג): "לא אתיא דלא על רישא, אין חורשין להן אלא צורכן, שנאמר 'בחריש ובקציר תשבות'", ועי' ב"פני משה" שם.
² יש ספרים שגרסו בהם: "אף אנן נמי תנינן דר' חייא רבה", ופירושו שר' יוסי מביא ראיה מן התוספתא. על כל פנים, ר' יוסי מביא ברייתא הקרובה לתוספתא שלפנינו.
³ אמנם הגר"א העיר שזו טעות סופר, אך כפי שנראה בהמשך אין צורך להגיה כך.
⁴ אמנם בבבלי (מועד קטן ד' ע"א) נראה אחרת. לפי הבבלי הן ההלכה והן הלימוד המסמיך את ההלכה לפסוק מדברים רק בזמן שבית המקדש קיים. כאשר אין בית המקדש קיים, אין כל איסור מן התורה לחרוש. את החרישה בתקופה זו אסרו חכמים, והתיר רבן גמליאל ובית דינו. עי' בשיעור הקודם בענין זה.
⁵ ה"א: "רבי אחא בשם רבי יונתן בשעה שאסרו למקר' סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו" – והלימוד לאסור הוא מן הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", עיי"ש.
⁶ הל' ממרים פ"ב ה"א: "בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר: "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך".
⁷ "והנה זריעת התוהו נקרא שדה הלבן וזריעת התיקון נקרא שדה האילן" (ליקוטי הש"ס, מסכת שביעית).
⁸ ניתן לדייק בלשון הירושלמי: "שאם בקשו לחרוש – יחרושו" – משמע שצריכים לבקש את החרישה. החרישה שאיננה כלולה בהלכה איננה מותרת בצורה מיידית, אלא צריך להתירה – "אם בקשו לחרוש".
⁹ יתכן לומר שאף להלכה, החרישה עד ראש השנה תהיה רק במקרה שהאילנות שייכים לשלושה אנשים, שאז ברור הוא שחרישת השדה איננה לצורך האילנות אלא לצורך השדה. כאשר האילנות והשדה הם של אותו אדם, הרי זה דומה למקרים המובאים בתחילת הפרק, שהחרישה בהם הותרה רק עד העצרת, כיון שהחרישה במקרה כזה איננה לצורך תיקון השדה אלא לצורך האילנות. אולם אין לכך מקור מפורש.

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *