מצוה כ"א – מורא מקדש ומורא שמים
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מהו הכשר מצוה.
מצוה כ"א היא שצונו לירא מן המקדש הזה מאד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה וזה מיראת מקדש, והוא אמרו יתעלה "את מקדשי תיראו". וגדר זאת היראה כמו שזכרו בספרא: אי זהו מורא, לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשה קפנדריא ולמדוהו מקל וחומר. וכבר התבאר במקומות מהתלמוד שאין מותר לשבת בעזרה אלא מלכי בית דוד בלבד, וזהו כולן באמרו יתעלה "ומקדשי תיראו". וזהו יתחייב לעולם ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו, ולשון ספרי, אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם נאמר גם כן: לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה.
פירוש המצוה
מצוה כ"א היא שצונו – כל בית ישראל – לירא מן המקדש הזה – המבואר במצוה כ' מאד, עד שנשים – שיהיה קבוע בנפשנו ובלבנו משא הפחד – שנחוש הפחד והיראה, וזה מיראת מקדש – זה מה שנקרא "מורא מקדש", והוא אמרו יתעלה "את מקדשי תיראו" – הפסוק הוא: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא י"ט, ל'). וגדר זאת היראה – היראה אינה דבר מופשט בלבד, אלא יש לו הגדרה וביטוי מעשי, כמו שזכרו – שאמרו חכמים בספרא (קדושים פ"ז): אי זהו מורא: לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו – שהוא בגד תחתון המונע מן הזיעה ללכלך בגדיו העליונים (על פי הרמב"ם בפירוש המשנה ברכות פ"ט מ"ו) ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשה קפנדריא – שיקצר דרכו ליכנס בצד אחד ולצאת בשני. כל אלו הם דברים שלא עושים אותם במקום חשוב ומרומם, ולמדוהו מקל וחומר – בתרגום הרב קאפח וכן במהדורת פרנקל כתבו: "ורקיקה מקל וחומר", והוא לשון המשנה בברכות, והקל וחומר הוא ממנעל, שאינו כל כך דרך בזיון ומכל מקום נאסר, קל וחומר לרקיקה שהיא דרך בזיון.
וכבר התבאר במקומות מהתלמוד – יומא כ"ה ע"א ועוד, שאין מותר לשבת בעזרה מתוך יראה אלא מלכי בית דוד בלבד – שלהם יש היתר לשבת מפני כבוד המלכות. וזה כולן – כל הדברים הללו שנזכרו לעיל כלולים באמרו יתעלה "ומקדשי תיראו". וזהו יתחייב לעולם – מצוה זו אינה בטלה ואפילו בזמננו זה שהוא – בית המקדש – חרב בעונותינו שרבו. והוכחה לדבר: ולשון ספרי והוא בספרא (קדושים שם): אין לי דין מורא מקדש אלא בזמן שבית המקדש קיים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שחיוב מצות מורא מקדש ממשיך?! תלמוד לומר "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", והוקש בפסוק מורא מקדש לשמירת שבת, מה שמירת שבת לעולם – ואינה פוסקת חלילה גם עם חורבן המקדש, אף מורא מקדש לעולם ואפילו בזמן החורבן. ושם נאמר גם כן אמירה המבארת מצות מורא מקדש: לא מן המקדש אתה ירא – אתה מצווה לירא, אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה – דהיינו הקב"ה, שהכל בא כדי שנירא אותו.
מורא מקדש ומורא שמים
אף שהתורה אמרה בפירוש "ומקדשי תיראו", דרשו חכמים (ספרא קדושים פ"ז): "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש".
גדר זה הביאו הרמב"ם הן בספר המצוות והן בי"ד החזקה כחלק בלתי נפרד מהגדרת המצוה (הל' בית הבחירה פ"ז ה"א):
מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר "ומקדשי תיראו", ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו.
דברים אלו מובילים להבנה שמורא מקדש אינו אלא סעיף במצות יראת ה', ואמנם מצאנו בין המפרשים שהבינו כך.
זה לשון התוספות יום טוב (ברכות פ"ט מ"ה):
לא יקל וכו' – נראה לי דהואיל והזכיר אהבת השי"ת עד היכן תגיע, בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו. שזה שלא יקל וכו' הוא ליראה אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו' "ומקדשי תיראו", לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.
ובדומה לזה כתב שם ב"מלאכת שלמה":
ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בני אדם, שמפני יראת העונש הם עובדים למקום ב"ה, לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה.
אף הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ה) קשר בין מורא מקדש למורא שמים:
…הכל חוזר ליראת המקדש שהיא סבה ליראת ה', מפני שזה גורם להתפעלות כאשר פונים אליו, ויתרככו הלבבות הקשוחים ויכנעו, אשר (על כן) הנחה ה' כל ההנחיות הללו בעצות מרחוק כדי לרככם ולהביאם לשפלות הרוח כאשר יפנו אל הבית הזה, ואז יקבלו צוויי ה' המכשירים את האדם וייראוהו, כפי שמתבאר לנו בכתוב בתורה, "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם, מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים", הנה נתבארה לך התכלית המכוונת בכל הפעולות הללו מה היא.
יש להבין, אפוא, במה נתייחדה מצות מורא מקדש ממצות מורא שמים, ומדוע אינה אלא הכשר למצות יראת ה'.
שאלה זו יש לשאול לכאורה גם על מצות מעשר שני, שהרי אמרה התורה במפורש שמצוה זו היא "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י"ד, כ"ג), ומדוע אם כן מונה הרמב"ם מצות הפרשת מעשר שני ואכילתו בירושלים כמצוה בפני עצמה (עשה קכ"ח) ואינו רואה בה הקדמה והכנה למצות יראת ה'.
נראה שהבנת הדברים תלויה בהבנת המושגים הקדמה, הכנה והכשר למצוה.
בשורש עשירי משרשי ספר המצוות עוסק הרמב"ם בענין זה וזו לשונו:
השורש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות.
דע כי פעמים יבואו ציוויים בתורה, ואותן הציוויים אינן מצוה אבל הם הקדמות לעשות המצוה, כאילו הוא מספר איך ראוי שתעשה המצוה ההיא.
דמיון זה אמרו "ולקחת סלת ואפית אותה", כי הוא אינו ראוי שימנה לקיחת סולת מצוה ועשייתה לחם מצוה. אבל הנמנה הוא אמרו "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". הנה המצוה היא להיות הלחם תמיד לפני ה', ואחר כך ספר איך יהיה זה הלחם וממה יהיה, ואמר שהוא יהיה מסולת ויהיו שתים עשרה חלות.
מן הדוגמא אנו למדים שהקדמה למצוה היינו התחלת העיסוק במצוה עצמה אלא שאין דרך לקיים המצוה בלא מעשים קודמים המכינים אותה. לחם הפנים עשוי מסולת וחייבים לקחת סולת ולאפותו.
אמנם אם העיסוק אינו בגוף המצוה כלל אלא בנושא אחר, אשר בדרך של השתלשלות הוא מביא למצוה נוספת, אין זו הקדמה למצוה, כי אם מצוה בפני עצמה שהשלכותיה מגיעות למצוה נוספת.
מצות מעשר שני יכולה לשמש דוגמא למצוה שאינה הקדמה. הפרשת הפירות, העלאתם לירושלים ואכילתם אינם עיסוק ביראת ה'. ודאי שכל אלו מצוה בפני עצמה, אלא שבסופה מולידה היא יראת ה' בדעתו של אדם.
אף מורא מקדש כן. ההתנהגות המיוחדת בבית המקדש, הלב המלא התפעלות מן ההיכל וכובד הראש, הם ענין בפני עצמו הנקרא מורא מקדש. אמנם על האדם לדעת שכל אלו נובעים מציווי ה' ותפקידם להוליד בלב האדם יראת שמים, אבל מצד עצמם אינם עוסקים בגוף היראה שענינה הידיעה על השגחת הבורא על העולם, על שכר ועונש וכד', ועל כן מצות מורא היא מצוה בפני עצמה.