ראש השנה (ל"ג ע"ב – ל"ד ע"א) – לימוד מגזירה שוה, בנין אב (והיקש)
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י לגזירה שוה וכן ע"פ המבוא לבנין אב – עילוי והגשמת אידיאלים.
ראש השנה (ל"ג ע"ב – ל"ד ע"א):
תנו רבנן מנין שבשופר ת"ל (ויקרא כה) "והעברת שופר תרועה" אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר "בחדש השביעי" שאין תלמוד לומר "בחדש השביעי" ומה תלמוד לומר "בחדש השביעי" שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה.
ומנין שפשוטה לפניה ת"ל "והעברת שופר תרועה" ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל "תעבירו שופר"
ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת"ל "בחדש השביעי" שאין ת"ל בחדש השביעי ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה
ומנין לשלש של שלש שלש ת"ל "והעברת שופר תרועה" "שבתון זכרון תרועה" "יום תרועה יהיה לכם" ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל "שביעי" "שביעי" לגזירה שוה…
… האי תנא מעיקרא מייתי לה בהיקישא והשתא מייתי לה בג"ש הכי קאמר אי לאו גזירה שוה הוה מייתינא לה בהיקישא השתא דאתיא גזירה שוה היקישא לא צריך.
והאי תנא מייתי לה בגזירה שוה ממדבר דתניא (במדבר י) "ותקעתם תרועה" תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה אתה אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה או אינו אלא תקיעה ותרועה אחת היא כשהוא אומר (במדבר י) "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" הוי אומר תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה ומנין שפשוטה לפניה ת"ל (במדבר י) "ותקעתם תרועה" ומנין שפשוטה לאחריה ת"ל (במדבר י) "תרועה יתקעו" ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אינו צריך הרי הוא אומר "ותקעתם תרועה שנית" שאין ת"ל "שנית" ומה ת"ל "שנית" זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה אין לי אלא במדבר בר"ה מנין ת"ל "תרועה" "תרועה" לגזירה שוה
כמה לימודים נזכרו בגמרא זו.
בתחילה למדו בהיקש שבכל התקיעות של החדש השביעי יהיו בשופר כיובל ושתהא פשוטה לפניה ולאחריה כיובל.
בהמשך למדו בגזירה שוה ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה דהיינו של יובל בר"ה ושל ר"ה ביובל שביחד יש לנו שלש של שלש שלש.
ואף שההיקש מיותר שהרי יש גזירה שוה מכל מקום למדו בהיקש ולימוד זה לא זז ממקומו אף שאינו צריך. אף זה מלמדנו שהלימודים אינם רק דרך טכנית ללמוד אלא יש משמעות למידה ולדרך הלימוד של ההלכות.
בהמשך מביאה הגמרא תנא נוסף שלמד ממדבר ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר שלומדים בבנין אב שכל מקום שנאמר תרועה תהא תקיעה שניה לה, וממדבר לראש השנה לומדים בגזירה שוה "תרועה" "תרועה".
נראה שההיקש בא לומר שהיובל משפיע על ראש השנה. לא לומדים מההיקש להלכות יובל אלא רק להלכות ראש השנה. היובל בחינת החרות העליונה "דרור לכל יושביה". השופר שייך אל היובל שהוא בבחינת "שפרו מעשיכם". אף התשובה מקורה בבינה העליונה וזה מקור שפרו מעשיכם. אף הפשוטה שלפניה ושלאחריה מקורן בקול הפשוט העליון למעלה מכל משבר ויללה.
ראש השנה הוא בחינת מאזניים, ששוקלים זכויותיו וחובתיו של אדם. וזו בחינת "מתקלא" – משקל, שהוא ביטוי לשלשה קוין, ימין שמאל ואמצע.
האר"י בביאורו לספרא דצניעותא1 מבאר שהמתקלא הוא ביטוי לתיקון על ידי חיבור אל השרש. השבירה – שבירת הכלים – באה כיון שכל כלי היה לעצמו, לא היה חיבור בין הכלים ולא היה איזון (לשון מאזניים) בין ימין לשמאל ועל כן לא היו הכלים יכולים לקלוט את האור. "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" (אגרות הראי"ה, אג' כ') ורק האיזון בין המידות והחיבור ביניהם מצילין מן ההיזק.
המתקלא היא צורת האיזון שכן בנוי הוא משלשה קוין ימין ושמאל והאמצע המחברן.
האמצע כוחו בחיבור כיון שמעלתו באה מלמעלה מן השרש, הכולל את הכל
"אין הדין נמתק אלא בשרשו" הניתוק מן השרש, הוא שרש הדין וחיבורו של הדין אל השרש הוא מיתוקו ותיקונו.
גזירה שוה היא במידת תפארת2 שהיא מידה אמצעית. על כן מתאים לראש השנה בחינת מאזניים – מתקלא – שדינו יילמד בגזירה שווה.
יש ג"ש "שביעי" "שביעי" ליתן של זה בזה ושל זה בזה והיינו להשוות כל התקיעות של השביעי ובזה למתק דין של ר"ה ביובל. היובל, הוא השרש "עלמא דחירותא"3 הממתק את הדין של ראש השנה הנלמד ממנו.
יש גם גזירה שוה "תרועה" "תרועה" הבאה למתק את התרועה שהוא לשון יבבה ויללה, לשון המראה על דין קשה. התרועה נמתקת על ידי התקיעה הפשוטה שלפניה ושלאחריה.
ויש להוסיף: ראש השנה הוא מועד בו אנו מציינים את בריאת העולם. העולם יצא בבריאתו אל הפועל כמציאות בפני עצמה. זו בחינה של מידת הדין, שהוא צמצום המציאות הרוחנית האינסופית על מנת לאפשר לעולם להברא ולהתקיים.
העולם נברא בששה ימים שלאחריהם בא יום השביעי. למעלה מן הימים המבטאים את שש ספירות התפארת ואת המלכות, יש את הבינה "אם הבנים" המבטאת את החירות העליונה, שער החמישים שהוא למעלה משבע פעמים שבע.
אף שהעולם יצא אל הפועל, מחובר הוא אל הבינה – נשמת המציאות – אשר ממנה הוא שואב את כח התשובה, לשוב ולהתרומם אל החירות העליונה.
היובל הוא בחינת הבינה וראש השנה מציין את הבריאה ושניהם מחוברים בגזירה שוה המלמדת על תקיעת שופר שהוא בחינת "תקע בשופר גדול לחירותנו".
קול השופר מרומם את המציאות ומחברו לשרשה בבינה.
התרועה מבטאת את מציאות העולם אשר בו יש משברים הנובעים מפגישתנו עם הרע.
התקיעה הפשוטה שלפניה מבטאת את השרש והמקור ממנו יצא העולם והפשוטה שלאחריה מבטאת את שאיפתו ובטחונו של העולם בתשובתו למקורו העליון.
גזירה שוה ממזגת את הדין והחסד. הבינה יש בה בחי' של חסד. כך נאמר בזהר (ויצא קס"ג.):
"חסידה ברושים ביתה" – באינון שית בנין עלאין שית סטרין דעלמא כמה דאתמר. אמאי אקרי חסידה, אלא האי עלמא עלאה אע"ג דנוקבא איהי קרינן לה דכר דכד אתפשט כל טיבו וכל נהירו מניה נפיק ובגין כך דאיהי חסידה נפיק (מתמן) מינה חסד.
וראש השנה יום הדין, ושניהם שוים בגזירה שוה הממזגת.
הלימוד מן המדבר בא ללמדנו שהתקיעה והתרועה הם בבחינת מסע. כמו במדבר שעם ישראל היה במסע של שיבה אל ארץ אבות כך ראש השנה הוא תהליך של שיבה אל מקורותינו. התקיעה והתרועה מניעים את התהליך.
הליכה שייכת במיוחד לנצח והוד שהם בחינת רגלים תרי סמכי דקשוט וכדברי רמח"ל אדיר במרום (עמ' ק"כ):
.. ויש גם כן הליכה וסודה: "ובלכתם ילכו" (יחזקאל א' כ"א). כי צריכין המאורות ליסע ממדרגה למדרגה לעשות שינוי ההנהגה וזה בא מנצח והוד.
על כן למדו זאת בבנין אב שלימוד זה מיוחד לנצח והוד. נצח והוד זה גם בחינת היסוד הקבוע והיסוד המשתנה כדברי הרב בשמונה קבצים (ח' רנ"ג):
הנצח בתעצומתו הוא היסוד הקבוע וההוד ביפעתו הוא היסוד המתנודד והמשתנה.
כך נעשית ההליכה שרגל אחת קבועה והשניה מהלכת וזו צורה של התפתחות ממדרגה למדרגה קביעות במציאות והתקדמות. זה בחינת בנין אב שהדברים נבנים בהתפתחות ובתהליך ולא בדילוג.
ויש להוסיף שבנין שבכאן הוא בנין אב משני כתובים. האחד "תרועה" והשני "שנית" ולמדנו שכל מקום שיש תרועה יש אחריה תקיעה.
משמעות הדברים היא שהתרועה היא ביטוי למשבר ונפילה. על כן כל מקום שיש בו תרועה יש תקיעה אחריה. אין התרועה דבר העומד לעצמו ללא סימן לצמיחה ולתיקון.
בפרשת החצוצרות (במדבר י', ט'- י') למדנו שיש מצוה להריע "והרעותם בחצוצרות" כשיש מלחמה. ומיד לאחר מכן בא הפסוק:
וביום שמחתכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות.
אין התרועה בעת צרה עומדת בפני עצמה ואותן חצוצרות משמשות גם לתקיעה בעת שמחה.
כך יש לבאר את הסיבה שהרמב"ם הביא שני פסוקים אלו במצוה אחת.
ומכאן למד באגרות משה (או"ח ח"א קס"ט4) שאם אין מקדש וחצוצרות של שמחה, אין גם חצוצרות של מלחמה.
זה משמעות בנין אב. שאם יש תרועה המבטאת עת צרה, יש תקיעה לאחריה המבטאת את הישועה.
בנין אב משני כתובים היינו תפארת בנטותה לצד נצח והוד.
הנצח הוא הביטוי של היסוד הקבוע בחי' תקיעה פשוטה וההוד את היסוד המשתנה, ההוד שיכול חלילה להפוך לדוה. רק שניהם יחד מביאים את הצמיחה מן המשבר אל התיקון.
וגדר זה נלמד לראש השנה בגזירה שוה "תרועה" "תרועה". לתרועה שתי בחינות האחת משבר ויללה והשניה בחינת שמחה "הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק') ושניהם מתמזגים בבחינה של ראש השנה שיש ביום זה דין והוא גם יום טוב בו לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ובטוחים בנס שיעשה לנו הקב"ה ברחמיו המרובים על כן מתאים לימוד גזירה שוה לגדר זה.
עוד יש לבאר את "האי תנא" דמייתי לה בגזירה שוה ממדבר.
מיוחד הוא המדבר בשעה שהלכו בו בני ישראל.
המדבר הוא מקום של תהו. אין בו סדרי חיים מתוקנים ובמהותו הוא הפקר. בשעה שהלכו בו בני ישראל עשו אותו למקום יישוב מתוקן ומסודר.
התקיעות והתרועות של החצוצרות במדבר הם המבטאות את סדר החיים המתוקן.
המדבר הוא ביטוי, אפוא, להיפוך מידת הדין לרחמים, היפוך התהו למציאות של תיקון.
על כן למדו גזירה שוה "תרועה" "תרועה" מהמדבר, על ראש השנה, ללמדנו שכח השופר הוא להפוך מידת הדין למידת הרחמים כמבואר באריכות במדרש פרשת אמור.
גזירה שוה שהיא בתפארת אשר בכחה להפוך דין לרחמים על כן למדו "תרועה" "תרועה" בגזירה שוה.
דווקא המילה "תרועה" היא הראויה להפוך דין לרחמים שכן היא המבטאת את הדין והגזירה השוה הופכת אותה לרחמים.
1 שער מאמרי רשב"י: "… עד לא הוה מתקלא ולא הוה מתחברין ע"ק כעין דבר ונוקבא לא היה להם אחיזה למעלה ומתו. וסיבת מיתתם כי לא היה להם שורש בעתיקא… הנה אם כן המתקלא לא הוצרך לשיהיה שרשם למעלה באופן שיוכלו להתקיים ולהתבסם."
2 לשון האר"י בגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
3 החירות שהיא בינה יש בה בחינת חסד המתמזג עם הדין שבתפארת שבראש השנה. בחי' החסד שבבינה מתבארת בזהר ויצא קס"ג. ז"ל: ""חסידה ברושים ביתה" – באינון שית בנין עלאין שית סטרין דעלמא כמה דאתמר. אמאי אקרי חסידה, אלא האי עלמא עלאה אע"ג דנוקבא איהי קרינן לה דכר דכד אתפשט כל טיבו וכל נהירו מניה נפיק ובגין כך דאיהי חסידה נפיק (מתמן) מינה חסד".
4 "מה שהקשה כתר"ה על מה שכתב הריטב"א שלפי הסברא שצריך חצוצרות בתענית נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות, וכי אין אנו יכולים לעשות חצוצרות של כסף, הנה לעניות דעתי משמע שלהסוברים שהתקיעה היא בחצוצרות צריך דוקא באלו החצוצרות שנעשו לתקוע בהם במקדש דוקא. דלכן ניחא מה שכלל הרמב"ם למצוה אחת התקיעות שבשעת הקרבנות והתקיעות שבעתות הצרות בספר המצות מ"ע נ"ט ובמנין המצות בתחלת החבור של היד החזקה והמ"מ בריש הלכות תעניות הקשה עליו עיי"ש. אבל הוא משום דצריך דוקא חצוצרות שבמקדש לכן מפרש שהויא המצוה מה לעשות בחצוצרות שציותה תורה לעשות שהוא ממילא מצוה אחת כל מה שתוקעין בהן. וזהו אולי כוונת המגיד משנה בתירוצו שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין ואין ראוי למנותן בשתי מצות עיי"ש ושייך זה רק כשצריך לתקוע באותן החצוצרות דמקדש דוקא אבל אם היה הדין בכל חצוצרות שאין שייך שתהיה המצוה מה לעשות בחצוצרות אלא שהוא על מעשה התקיעה ודאי היה לו לחושבם לשתי מצות".