סנהדרין י' (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
סנהדרין י' (ע"א):
מ"ט דרבי ישמעאל? אמר אביי אתיא "רשע" "רשע" מחייבי מיתות כתיב הכא (דברים כה) "והיה אם בן הכות הרשע" וכתיב התם (במדבר לה) "אשר הוא רשע למות" מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה.
גזירה שוה היא ממזגת הדין כלשון האר"י:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
בית דין של שלשה בא לפתור בעיה מקומית. בית דין של עשרים ושלשה הוא מנהיג ומתקן את הציבור במקומו.
חיוב מיתה אינו בעיה מקומית. אין ענין חיוב מיתה רק לעשות נקמה בחוטא כי אם לתקן את הרע והחטא בשרשו.
כך לשון הרדב"ז בטעמי המצוות (מצוה תקמ"ט):
… להורות שהוא יתברך אינו חפץ בנקמה גמורה כד"א "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך".
גזירה שוה "רשע" "רשע" באה להורות שגם חיוב מלקות בא לתקן הרשעות מיסודה, ולא רק להכות את פלוני שחטא.
נראה שלר' ישמעאל הלומד גזירה שוה "רשע" "רשע" ממיתה למלקות, אין דין מלקות מתקיים אלא בארץ ישראל ובזמן שסנהדרין יושבת בלשכת הגזית. כשבית דין קיים בשלמותו ושואב כוחו מלשכת הגזית, אז אין הדין בא לנקמה, אלא בא לתקן ולבסם את העולם. על כן כח ב"ד של כ"ג הוא מתמנה על ידי ב"ד הגדול שבלשכת הגזית ומשם כוחו נמשך לבסם את העולם בדיניו.
על כן באה גזירה שוה הממתקת וממזגת את הדין וממנה אנו מקבלים את ההתייחסות למלקות כתיקון הדין וביסומו.