מגילה כ' (ע"ב) ויומא ל"ו (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י, הרמ"ע מפאנו והרב קוק.

מגילה כ' (ע"ב):

ולוידוי פרים דיליף כפרה כפרה מיום הכפורים דתניא גבי יום הכפורים "וכפר בעדו ובעד ביתו" בכפרת דברים הכתוב מדבר, וכפרה ביממא הוא, דכתיב "ביום הזה יכפר עליכם".

וכן הגמרא ביומא ל"ו (ע"ב):

תנו רבנן וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר אתה אומר בכפרת דברים או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמרה כאן כפרה ונאמרה להלן כפרה מה כפרה האמורה בשעיר דברים אף כפרה האמורה בפר דברים.

וידוי פרים היינו וידוי פר העלם דבר של ציבור ופר כהן משיח. שתי פרשיות אלו סמוכות זו לזו והביטוי "וכפר" שנאמר בפר העלם דבר של ציבור מתייחס גם לפר כהן משיח.
בכמה מקומות נדרשה המילה "כפרה" בגזירה שוה.
ביומא (ל"ו ע"ב-ל"ז ע"א) אמרו:

תנו רבנן וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר אתה אומר בכפרת דברים או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמרה כאן כפרה ונאמרה להלן כפרה מה כפרה האמורה בשעיר דברים אף כפרה האמורה בפר דברים ואם נפשך לומר הרי הוא אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ועדיין לא נשחט הפר מאי ואם נפשך לומר וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים הרי הוא אומר וכפר ועדיין לא נשחט הפר ומנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר להלן בחורב כפרה מה להלן באנא אף כאן באנא ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמרה בעגלה ערופה כפרה מה להלן בשם אף כאן בשם אמר אביי בשלמא חורב מעגלה ערופה לא יליף מאי דהוה הוה אלא עגלה ערופה תיליף מחורב וכי תימא הכי נמי והתנן הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל ואילו באנא לא קא אמר קשיא.

נראה שעיקרה של הכפרה היא תשובת האדם לעצמו¹. החטא גורם לריחוקו של אדם ממקורו ומעצמו. כך לשון הרב באורות התשובה (ז', ה'):

הנני רואה איך העונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה.

ושם (ח', ג'):

כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה.

ושם (י"ב, ג'):

התשובה, כמה נחוצה ונכבדה היא להאיר את אופק החיים כולם. הצנורות הרוחנים נסתמים מפני חטאת האדם. הצמאון האלהי, וכליו כולם, שהם הארות המוסר המעשי והתכוני במהות הנפש, מפרפר הוא, מתחיל לפרכס ולהתנועע תנועת חיים וחוזר ונופל, מפני שהעבטיט של זוהמת הפשעים מכביד עליו. ולא רק חטאת האדם היחיד כ"א ביותר חטאת הצבור. יחידי הסגולה המקוים לאור ד' סובלים מחטאת הצבור כולו. אהבתם אל הכלל עזיזה היא לאין חקר. עצמות הטוב שבנשמתם עורגת דוקא אל הטוב הכללי, והכלל כשהם נמשכים אליו הרי הוא עלול לטמא אותם במגעו מפני החטאים הנדבקים בו. אמנם צדיקי אמת סובלים הם כרצון את כל הסתומים, כל היסורים החמריים והרוחניים, ובלבד שיבאו למטרתם להשכיל ולהיטיב, להרבות טוב ואור קדש, לפלס נתיב סלול לאור ד' ונעמו, שיכנס ישר בכל לב ורוח, למען יתענגו הכל על טוב ד', למען ישמח ד' במעשיו.

ועוד שם (י"ב, ה'):

בשעה שהאדם חוטא הוא בעלמא דפירודא, ואז כל פרט ופרט עומד בפני עצמו, והרע הוא רע בפני עצמו, ויש לו ערך רע ומזיק. וכשהוא שב מאהבה מיד מתנוצץ עליו אור ההויה של עלמא דיחודא, שהכל מתארגן בו לחטיבה אחת, ובקשור הכללי אין שום רע כלל, כי הרע מצטרף אל הטוב לתבלו ולהרים עוד יותר את יקרת ערכו. וכזה נעשים הזדונות לזכיות ממש.

מכל הפסקאות הנזכרות עולה וניצבת הפסקא הבאה (ט"ו, י'):

כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל , האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה. ואם תאמר שהיא חפצה לשוב אל ד' ואת עצמה היא אינה מכוננת לקבץ את נדחיה, הרי היא תשובה של רמיה, שתשא ע"י זה את שם ד' לשוא. על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה. וממקור התשובה הגדולה הזאת ישאב האדם את חיי הקודש של התשובה באמתה.

"עצמו" הוא התפארת. כך כותב האר"י בבארו הנהגת המידה השמינית:

"דבר שהיה בכלל ויצא ללמד, לא ללמד על עצמו יצא". לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא.

ענין נוסף הבא לידי ביטוי בכפרה הוא החיבור אל השרש והמקור. החטא הוא ניתוק מהמקור וזה גופא מידת הדין. התשובה היא מיתוק הין ותיקונו בשרשו ובמקורו.
כך ראינו בדברי הרב (פיס' י"ב, ה') וכן מבואר עוד בדבריו.
אורות התשובה (י"ב, ח'):

התשובה ביסודה היא תנועה לשוב אל המקורות.

אף תנועה זו של חיבור הדברים לשרשם ומקורם היא מיוחדת לתפארת. עי' זהר ויקרא (י"ח):

רבי אבא אמר, כתיב (תהלים ע"ה, ח') "כי אלקי"ם שופט זה ישפיל וזה ירים", "כי אלקי"ם שופט", אלמלא דאעבר דינא דיצחק באתר דיעקב שארי, ואתבסם תמן, ווי לעלמא דיערע בדיניה. ורזא דמלה (ישעיה סו יז) "כי באש ה' נשפט", ודא הוא אתבסמותא דעלמא.
ובסולם: רבי אבא אמר כתוב "כי אלקים שופט, זה ישפיל וזה ירים". כי אלקים שופט", אלקים הוא גבורה, ושופט הוא תפארת, שנקרא משפט. והפירוש הוא כי אם לא היה עובר הדין של יצחק שה"ס גבורה וקו שמאל, במקום שיעקב שורה, שה"ס תפארת וקו אמצעי ונתבשם שם, ווי לעולם שייפגש בדינו… וסוד הדבר, כי באש ה' נשפט, שהאש שבשמאל נשפט ע"י הו"ה, שהוא קו אמצעי. המיחדו עם הימים, וזו היא התבשמות העולם.
כך אמר הקב"ה, שה"ס קו האמצעי, לישראל, בני לא תפחדו מן הדינין של קו שמאל, כי אני עומד על הפתח, לעכב את הדינים מלצאת, אבל התעודדו ביום הזה ותנו לי כח, ובמה בשופר, שעל ידי קול שופר מעורר קו האמצעי.

"כפרה" "כפרה" נלמדת בגזירה שוה כיון שהכפרה היא ניקוי של החטאים והקליפות. ראשיתה בגזירה הקליפות על מנת להגיע אל העצמיות המקורית השוה. (כלשון הרמ"ע מפאנו בביאור גזירה שוה²).
המשך בגילוי הנקודה הפנימית העצמית והמקורית³ וחיבורה אל שרשה, דרך קו אמצעי⁴ המבשם וממתק הדין בשרשו.

---

¹ עי' רש"ר הירש בראשית ו', י"ד ד"ה "וכפרת וגו' בכפר": "המשמעות הבסיסית של "כפר" (הקרוב ל"גבר" ו"קבר" היא כיסוי הבא להגן או למנוע. הוא מגן על הדבר שלא יושפע מן החוץ, כמו כאן וכמו ה"כפורת" (שמות כ"ה, י"ז). או שהוא מונע מהדבר להשפיע על מה שחוצה לו".
² לשון הרמ"ע מפאנו: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה".
³ לשון הרב קוק בהנהגת גזירה שוה: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אף על פי שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
⁴ לשון האר"י בהנהגת גזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *