יומא מ"ז (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
יומא מ"ז (ע"א):
איבעיא להו מהו שיעשה מדה לחפינה התם הוא דכתיב בקומצו אבל הכא דלא כתיב בחפניו אלא מלא חפניו קטרת סמים דקה לא או דילמא יליף מלא מלא מקומצו.
ובעמוד ב':
בעי רב פפא בין הבינים של מלא חפניו מהו מאי קא מבעיא ליה אי גמר מלא מלא מהתם היינו הך רב פפא הכי בעי ליה מלא חפניו והביא בעינן והא איכא או דילמא ולקח והביא בעינן והא ליכא תיקו.
ופרש"י:
רב פפא הכי בעי – להא בלא גזירה שוה דמלא מלא איכא למיבעיא להא, אי נמי לא מייתי בחפניו לגבי חפינה, אבל ההיא דלעיל לעשות מדה לחפינה ליכא למיבעיא אלא מגזירה שוה, דמולקח לא שמעינן שלא יעשה מדה לקומץ, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, במסכת סוכה (לז, א).
ודבר תמוה הוא, שרב פפא מתעלם כביכול מן הגזירה השוה שהרי הגמרא לא אומרת שרב פפא לא למד גזירה שוה. משמע בגמרא שאפי' אם למד גזירה שוה, מכל מקום שאל את שאלתו כאילו אין גזירה שוה וזה תמוה לכאורה.
נראה לומר שהכוונה שרב פפא רוצה לומר שענין זה של "בין הביניים של מלא חפניו" אינו שייך ללמוד במידת גזירה שוה, אפילו אם לומדים בגזירה שוה שאין עושין מידה לחפינה.
נראה שהגזירה שוה מקומץ המנחה ש"כשם שאין עושין מידה לקמיצה כך אין עושין מידה לחפינה" באה לומר שצריך שהכהן יקח בידו דווקא את הקטורת כשם שלוקח את קומץ המנחה.
הענין הוא שצריך חיבור אל הכהן עצמו וממנו אל הקטרתו.
הגזירה השוה מלמדת שיש עומק פנימי משותף לקמיצה ולחפינה, שבשניהם צריך את החיבור אל הכהן. בקמיצה אמרו בתיקו"ז (הקדמה דף ד:) שמלא קומצו הוא בבחי' אות י' שכן הקומץ סגור בתוך ידו. פתיחת הקומץ נבחנת כאות ה' משום חמשת האצבעות הנפתחות, וזו בחי' חמישים שערי בינה, עלמא דחירו.
ניתן להבין הדברים שאחר שבקמיצה נתחברה המנחה אל הכהן ונעשתה כחלק ממנו, סגורה בתוכו, אז אפשר לפתוח ולהביא אל ההתפשטות בלא הגבלה, בחירות מלאה. החיבור אל הקודש בידי הכהן, מאפשר לאחר מכן את הפתיחות בחירות מלאה והכל נשאר קדש.
אף בחפינה יש לומר שהיא צריכה להיות חלק מן הכהן הגדול. לאחר מכן ראויה היא להתפשט בענן הקטורת.
כל הסממנים מתאחדים ביד הכהן. הקדש מאחדם לייעודם. ואח"כ פותח הכהן ידו ומקטירם לפני ולפנים.
אף אם לומדים גזירה שוה זו, אין זאת אומרת שלגמרי שוה חפינה לקמיצה.
החפינה ביום הכיפורים בודאי מושפעת מעיצומו של יום וממקומה בקדש הקדשים אליו היא מגיעה.
על כן שאל רב פפא אם בלא הגזירה השוה, מצד עיצומו של יום שמא גם "בין הביניים של מלא חפניו" יש לו דין מלא חפניו והקדש של היום ושל המקדש הם שיחברוהו אל השרש הקדוש ומשם יוכל להתפשט בהקטרה.
על כל פנים למדנו שהגזירה שוה "מלא" "מלא" מקומץ לחפינה יש לה מקום והיא מלמדת על עמק השוה שביניהם, שהוא החיבור אל הכהן להיותו חלק מעצמותו, ומשם אל עבר תפקידו, הקומץ למנחה והחפינה לקטורת.