סוכה כ"א (ע"א) ושבת כ"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
סוכה כ"א (ע"א)
רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל מאי טעמא דרבי יהודה יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרש את האהל על המשכן מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם.
שבת כ"ז (ע"ב):
והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן: מנלן אמר רבי אלעזר גמר אהל אהל ממשכן כתיב הכא זאת התורה אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן של פשתן קרוי אהל אף כאן של פשתן קרוי אהל.
עי' ריטב"א שחילק בין הג"ש של מסכת שבת שעוסקת באהל עצמו, לבין סוגיית מסכת סוכה שהג"ש אהל אהל מלמדת על כל הנמצא באהל שנטמא. זו לשון הריטב"א:
והנכון דלגבי אהל המת יש שני ענינים חלוקין, האחד טומאת אהל עצמו שהוא מטמא וצריך הזאה כדכתיב והזה אל האהל, והשני טומאת כלים ודברים הנאהלים תחתיו.
ושמעתא דפרק במה מדליקין מיירי לענין טומאת אהל ובהאי ילפינן בג"ש ממשכן שאינו מטמא אלא אהל של פשתן או של עור בהמה טהורה ושמעתתא דהכא מיירי לענין הדברים הנאהלים תחת האהל והכא לא גמרינן ג"ש דמשכן לגמרי שלא יטמא כלים אלא אהל של פשתן משום דאיכא מצורע שהוא קל ממת והוא מטמא כל הדברים הנאהלים תחת אהלו ואפי' באהל שאינו עשוי בידי אדם דהא כתיב בי' מושבו דמשמע כל מידי וכדאמרי' התם בת"כ ומנין לעשות כל המאהילין באהל לטמא מה שתחתיהן ק"ו ממצורע ומה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל, מת חמור לא כ"ש.
והיינו דפליגי הכא רבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אע"ג דגמרי ממצורע אהני ג"ש ורבנן ס"ל לא אהני לן הכא ג"ש כלל דלא אתיא ג"ש אלא לענין טומאת האהל עצמו אבל לדברים הנאהלין ממצורע גמרינן לגמרי והא דנקטי רבנן אהל אהל ריבה אע"ג דדינא ממצורע הוא דאתיא להו א"ל דאינהו סברי דריבויא דאהל אהל דכתיב בדברים הנאהלין מדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל דמצי למיכתב כל הבא אליו וכל אשר בו גלי לן דליגמר ממצורע גבי נאהלין ולא נגמר ממשכן כלל.
על מושג האהל יש ללמוד מדברי האר"י, שכתב על ד' בחינות באדם (ריש היכל אבי"ע):
א. אדם הפנימי שהוא הפנימיות הנקרא נרנח"י.
ב. הוא הגוף.
ג. הוא המלבושים שעל הגוף.
ד. הוא הבית שיושב בתוכו האדם גופו ומלבושו.
ואחר שביאר הבחינות השונות כתב:
אמנם בכל אלו הד' בחינות הפרטיות יש בחינה א' כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחינה ובחינה הכוללת שתיהן… וכן בין בחי' הלבושים לבחי' הבית הם אהלים הנעשים מצמר ופשתים שהם בחי' לבושים וגם הם משמשמים לבחי' בתים1.
האהל הוא ממוצע, ועל כן בנוי הוא לפי מידת גזירה שוה . כך הוא לשון האר"י בהנהגת גזירה שוה:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין חסד לגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמור, אלא גזירה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
נראה ששתי הגזירות השוות של מסכת שבת ושל מסכת סוכה מכוונות כלפי האהל, בשתי בחינותיו.
במסכת שבת נידון האהל כלבוש. על כן הוא דווקא מפשתים (מבין כל הדברים היוצא מן העץ) כמו שבגד מדבר היוצא מן העץ בתורה הוא מפשתים. הדיוק הוא על האהל עצמו ולא על כל הנמצא באהל, כי האהל כלבוש אינו מקום לאחסון חפצים.
במסכת סוכה נידון האהל בבחינתו כבית. על כן דנים בכל אשר בבית. הסוגיא עוסקת איזה אהל מאהיל על כל הנמצא בו להיות טמא בטומאת אהלים.
בשתי הסוגיות המשכן הוא המקור להגדרת אהל. י"ל שהמשכן אף הוא יש בו בחינה של ממוצע בין בית המקדש לבין לבוש. מחד משמש הוא כמקדש ומשכן אקרי מקדש ובו מקריבים קרבנות ועובדים את ה'. מאידך אינו נמצא במקום קבוע ודומה הוא ללבושו של האדם ההולך עימו לכל מקום, כך המשכן הולך עם ישראל בכל מסעיהם.
1 בהמשך דבריו כתב האר"י: "וזו הבחי' של אהלים צריכה עיון אם הוא כך או אם יש בה דבר אחר".
וי"ל שהרי בין הדברים אשר בהם יש ארבע בחינות כנ"ל, כתב שם בהיכל אבי"ע בית, חצר, שדה ומדבר. יתכן לומר שהאהל הוא גם ממוצע בין בית וחצר לבין שדה ומדבר, שכן מחד גיסא הוא בית ומאידך גיסא מקומו הוא בשדה ובמדבר והוא מבטא גמישות ויכולת לשנות מקום. הבית הוא בחינה של התכנסות והשדה הוא בחינה של יציאה החוצה.
האהל הוא ממוצע, שהוא התכנסות הנעשית בחוץ…
הפעם הראשונה בה מוזכר בתורה אהל הוא בחידוש שחידש יבל שהיה "אבי יושב אהל ומקנה". ייתכן שחידושו של יבל היה "יושב אהל" כדוגמת יעקב "איש תם יושב אהלים" ורצונו לומר שיבל חידש שהחיים מובילים לאיזה יעד ויש משמעות לחיים בחוץ. השדה אינו רק מקום הישרדות אלא מקום בעל משמעות. והוסיף לחידושו גם את ה"מקנה" לשון קנין. קניינו של אדם הוא המוציא אל הפועל את כוחותיו. האדם בפעולותיו בקניינו מוציא את העולם מקללתו וחושף את הכוחות הטובים והחיוביים בבריאה. האהל הוא, אפוא, ביטוי של תוכן פנימי בעולם החיצוני. התכנסות בשדה ובמדבר.
גם המשכן הנקרא אהל מבטא את המקום הפנימי במדבר המופקר והחיצוני.