ירושלמי מעשר שני (פ"א ה"א) – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי מעשר שני (פ"א ה"א):
רבי אבא בר יעקב בשם רבי יוחנן נאמר כאן לא יגאל ונאמר בחרמי כהנים לא ימכר ולא יגאל מה לא יגאל הנאמר בחרמי כהנים אינו לא נמכר ולא נגאל אף לא יגאל הנאמר כאן אינו לא נמכר ולא נגאל.
למדו בירושלמי שמעשר בהמה לא נמכר מג"ש "לא יגאל" "לא יגאל". נאמר בחרם "לא יגאל" ושם נאמר במפורש "לא ימכר" ובמעשר בהמה נאמר "לא יגאל" ומחרם למדו שגם מעשר בהמה לא ימכר.
נראה לבאר על פי מה שכבר נתבאר יסוד חלק הכלל בממון.
כאן נראה שהדברים עולים במעלה. לכלל יש חלק בממון ומזה נובעים כמה וכמה דינים.
בחרם מבואר יותר מזה שלאדם יש שותפות הקנין עם רשב"ע ומכאן בא הכח להחרים כל נכסיו לה'. החרם מברר את שייכותו של האדם לה' בעומק נשמתו, ומתוך כך שייכות ממונו להשי"ת.
אמנם החרם אינו הדרך "הלכתחילאית" על ידה ממשיך האדם ממונו להשי"ת. צדקה וחסד, תרומות ומעשרות, קרבנות ועוד כל אלו מבררים שייכות הממון לה'.
החרם הוא דרך קצרה, הנובעת מקוצר רוח. זו דרך על ידה לא משאיר האדם לעצמו דרך לפעול בממונו והוא מאבד שליטתו על ממונו. פעמים נובע הדבר מכעס או מייאוש1.
איבוד שליטתו על ממונו באופן מוחלט הוא העומד ביסוד הביטוי בפסוק "לא ימכר ולא יגאל".
מעשר בהמה אף הוא ביטוי להיות ממונו של אדם שייך בעומק להשי"ת. ע' בפירוש רש"ר הירש לויקרא כ"ז שמבאר שהעשירי שהוא לה' מבטא שכל העדר בעצם שייך להשי"ת, והעשירי הוא ביטוי לכך. יש כאן שותפות בין האדם הסופר לבין השי"ת שכן אדם לא בוחר את העשירי אף כי אמירתו קובעת2.
בעומק שוים החרם ומעשר בהמה בזה שהם ביטוי לקדושת הממון בישראל שבעומק שייך להשי"ת "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה".
הלכותיהם שונות ומעשר בהמה מבטא היות ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש ועל כן הבעלים עצמם אוכלים גם בחרם וגם במעשר קדושת הממון דרך האדם.
כיון שהאדם מישראל בעצמיותו הפנימית שייך להשי"ת, על כן יכול הוא וחייב הוא לגלות זאת בממונו.
על כן מתאימה מידת גזירה שוה ללמדנו זאת.
האדם הוא בתפארת "תפארת אדם לשבת בית".
אף שם הוי' ב"ה הוא בתפארת. על כן המידה בה למדו להשוות חרם למעשר בהמה הוא מידת גזירה שוה שכן אף היא בתפארת.
יש לדקדק בשלש מצוות בהם מסתיים ספר ויקרא תורת כהנים. שלשתן מלמדות היות ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.
במיוחד מתבאר הדבר בשתי המצוות האחרונות מעשר שני ומעשר בהמה שבשתיהן ישראל אוכל אותם בירושלים בקדושה.
אף החרם מלמד על שייכותו להשי"ת אף שלא דרך אכילתו כי אם בהסתלקותו ממנו ונתינתו לכהן או למקדש.
1 עי' זהר שלפיכך חרם לכהן שהוא איש החסד. זו לשון הזהר (ח"ג קע"ט):
"מאן דכעיס, דאית ליה בכעס סם המות, דעליה אוקמוה מארי מתניתין, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, בגין דסטרא אחרא אתוקדת בבר נש, ובההיא בעירא דיהיב לכהנא, אתפרש חרם מניה, וסמא"ל אל אחר חרם, ונוקבא דיליה קללה, כלולה מכל קללות שבמשנה תורה. וקודשא בריך הוא בריך בכל אורייתא כלא, וכל ברכאן מימינא, דאחיד בה כהן, ובגין דא כל חרם צריך למיהב ליה לכהנא, דאיהו אכיל ליה בנורא, ושצי ליה מעלמא, ושכיך אשא משמאלא בימינא דאיהו מייא, וביה (אסתר ז י) וחמת המלך שככה".
2 עיי"ש בדבריו על ההלכה שהעשירי, קדוש אף שלא אמר בפיו, ואם אמר על תשיעי עשירי ועל אחד עשר עשירי אף הם יש להם הלכות מעשר.