מכילתא דרשב"י (כ"ב) – לימוד מגזירה שוה
מכילתא דרשב"י משפטים על הפסוק "עד האלהים יבא דבר שניהם":
שניהם שניהם לגזרה שוה מה שניהם האמור להלן (שמ' כב י) שבועה אף כאן שבועה מה שניהם האמור להלן עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה אף כאן עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה.
ובהמשך על הפסוק "שבועת ה' תהיה בין שניהם":
שבועת ה' תהיה בין שניהם לגזרה שוה מה שניהם האמ' להלן עד שתהא שם הודאה והודאה ממין הטענה אף שניהן האמור כן עד שתהא שם הודאה ממין הטענה.
הדרשה היא על הפסוקים "עד האלוהים יבוא דבר שניהם" ו"שבועת ה' תהיה בין שניהם" ודרשו "שניהם" "שניהם" לגזירה שוה. הפסוק הראשון הוא בדין מודה במקצת ושם לא נאמרה שבועה במפורש רק הודאה "כי הוא זה" ובפסוק השני נאמרה שבועה ולא נאמרה הודאה והודאה ממין הטענה ולמדו גזירה שוה ליתן של זה בזה ושל זה בזה.
נראה שהביטוי "שניהם" מבטא חיבור בין שניהם שהם מחוברים על ידי טענותיהם ועל ידי המציאות שקישרה ביניהם. החיבור שייך למידת התפארת המחברת ימין ושמאל והיא מקור לכל החיבורים ולכן לומדים כאן "שניהם" "שניהם" לגזירה שוה היוצרת זיקה בין שניהם שהיא כל ענין הדין בבית דין הבא לפסוק ולחתוך הדין, להפריד ולבטל הזיקה של שניהם על מנת שיהיה "שלי שלי ושלך שלך".
"שניהם" ביטוי מובהק לגזירה שוה שהיא בתפארת. אף הדינים הנלמדים בגזירה שוה זו הם שייכים למידה זו.
האחד שתהא הודאה. ההודאה היא יוצרת זיקה שהרי מודה הוא במקצת הטענה ועל כן נשאר חייב במקצת וכופר במקצת. זיקה זו המחברת בין שניהם שייכת להנהגת גזירה שוה שהיא הנהגת החיבור (תפארת המחברת).
הלימוד השני הוא שתהא שבועה בין שניהם ששניהם שותפין לשבועה "פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע" ו"כשם שהשבועה חלה על הנשבע כך שבועה חלה על המשביע" (מכילתא דרשב"י שם).
אף הלכות אלו קשורות להנהגת החיבור שהיא הנהגת התפארת. על כן לומדים הלכות אלו בגזירה שוה השייכת להנהגה זו.