יבמות ע"א (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
יבמות ע"א (ע"א):
א"ר זירא תא שמע אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה ת"ל אז אז לגזירה שוה.
גזירה שוה ללמוד עשיית הקרבן מאכילתו מעשייתו.
הפסוקים הם: בעשיה (שמות י"ב, מ"ח):
וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו והיה כאזרח הארץ וכל ערל לא יאכל בו.
ובאכילה (שמות י"ב, מ"ד):
וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אתו אז יאכל בו.
נראה שבעשיית הקרבן יש שייכות גדולה יותר לכלל הציבור בישראל, שכן ראויים כל ישראל לצאת בפסח אחד, ואז בודאי עושים אותו כקרבן ואינו נאכל. האכילה לעומת זה נראית כמעשה פרטי, שכל אחד ואחד עושה מצוותו.
האמת היא שאין הדברים כן וכח ישראל וכלל ישראל מתחיל בקרבן והולך וחודר עד אכילתו של כל אחד ואחד שאוכל כחלק מכלל ישראל.
ידועה המחלוקת בין הלל הזקן לבין בני בתירה האם קרבן פסח דוחה שבת או לא. בני בתירה טענו שקרבן פסח אינו דוחה את השבת והלל הזקן לימד שקרבן פסח דוחה את השבת (פסחים ס"ו ע"א).
ב"תורה שלמה" (פרשת בא ח"א, מילואים סימן י"ג) באר הרב כשר מחלוקת זו, ונביא את עיקרי דבריו. בירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) מובאים הדברים שאמר הלל לפני בני בתירה:
הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן ציבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת.
ודחו אותו בני בתירה:
לא, אם אמרת בתמיד שכן יש לו קיצבה, תאמר בפסח שאין לו קיצבה?!
ובאר הרב כשר, שלקרבן תמיד יש קצבה שכן מקריבין קרבן אחד לכל הציבור, שלא כקרבן פסח שמקריבין אותו כל חבורה וחבורה ואין שיעור למספר הקרבנות. אמנם, אף לגבי קרבן פסח יש דעה, והיא דעתו של רבי נתן, שכל ישראל יוצאים בפסח אחד (פסחים ע"ח ע"ב):
דתניא רבי נתן אומר: מניין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד, תלמוד לומר "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", וכי כל הקהל שוחטין, והלא אין שוחט אלא אחד, אלא מלמד שכל ישראל יוצאין בפסח אחד.
וניתן לומר, שבני בתירה סברו שכשחל י"ד בשבת מקריבין כל ישראל פסח אחד כרבי נתן, ואם כן במקרה זה גם פסח יש לו קצבה, והקרבן האחד שמקריב הציבור כולו דוחה את השבת, ונוהגים בו כקרבן ציבור. לעומת זאת הלל סבר שאף שכל חבורה וחבורה מביאה קרבן פסח לעצמה, הרי שהוא דוחה את השבת. סמך לסברא זו מצא הרב כשר בדברי הקראים, שידוע שחתרו לפסוק כדעות יחידות בתלמוד שנדחו, ובדבריהם נאמר שכאשר חל י"ד בשבת, "ישחט בשבת גוף אחד על שם כלל ישראל וישרף ולא יאכל".
לאור דברים אלו מתבארים דברי הלל הזקן המובאים בתוספתא (פ"ד הי"א):
ועוד מקובלני מרבותי שפסח דוחה את השבת, ולא פסח ראשון אלא פסח שני, ולא פסח ציבור אלא פסח יחיד.
היינו, לא רק פסח ציבור שמקריבין פסח אחד לשם כל ישראל, כדברי רבי נתן, דוחה את השבת, אלא אף פסח יחיד, שמקריבה כל חבורה וחבורה, דוחה שבת. עד כאן ביאורו של הרב כשר.
לאור דברים אלו נראה להסביר את מחלוקת הלל ובני בתירה, שאכן מצד השחיטה של הקרבן מספיק פסח אחד לכל ישראל – "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ב, ו'). שחיטת קרבן פסח מקורה ביסוד הכללי של האומה שממנו נולד קרבן זה, ככל קרבן שיסודו בציבור.
אכילת הקרבן על ידי כל אחד ואחד מישראל, איננה בגדר של קרבן ציבור אלא היא ביטוי לחלק הפרטי שבקרבן. לכן סברו בני בתירה (ובעקבותיהם הקראים), שכאשר חל י"ד בשבת ישחט הקרבן על כל הקהל כקרבן ציבור, אך לא יאכל, כי חלק היחיד שבקרבן אינו דוחה את השבת כחלק הציבור.
אולם, שיטתו של הלל היא, שלא רק פסח ציבור דוחה את השבת אלא אף פסח יחיד, ובזה העמידנו הלל על עניינו המיוחד של קרבן פסח, שיסודו וראשיתו הוא קרבן ציבור, ויסוד זה הולך ומתפרט עד לחיובו של כל אחד ואחד לאכול מהקרבן. חיובו של כל אחד ואחד נובע אף הוא מן השורש העליון של הציבור, וזהו חידושו של קרבן פסח שאינו ככל הקרבנות, שהוא קרבן ציבור וכולל אף את היחיד גם יחד. יסוד הציבור המופשט והעליון לא נשאר רק ברובד הרוחני, אלא הוא יורד ומתפרט עד כל אחד ואחד מישראל.
בפסח נוצר עם ישראל. כור ההיתוך של מצרים עשה אותנו ליחידה אחת, לעם אחד, והבדיל אותנו מן העמים. חג הפסח ומצוותיו מלמדים את ההבדל שבין ישראל ואומות העולם. קרבן פסח מחדש את ההבנה בקשר המיוחד בין הציבור לבין הפרט בישראל. הבדל יסודי יש בענין זה בין ישראל לאומות העולם. במדרש מובא, בתיאור מראה הסולם בחלומו של יעקב (ויקרא רבה פרשה כ"ט, ב'):
אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד…
ליעקב עצמו נאמר (בראשית כ"ח, י"ג):
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ.
לאומות יש שרים המנהיגים אותם, ואילו ישראל תחת השגחת ה'. כך מתואר ענין זה בפרקי דר' אליעזר (פכ"ד):
ר' שמעון אומר: קרא הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו, ואמר להם הקב"ה: בואו ונרד ונבלל את שבעים גוים ואת שבעים לשונות… והפילו גורלות ביניהם, שנאמר "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם", ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו, שנאמר "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", אמר הקב"ה: חבל וגורל שנפל עלי שרתה (שמחה) נפשי בו, שנאמר "חבלים נפלו לי בנעימים".
מהו ענין השרים המנהיגים את האומות? אף באומות קיימת אידיאה כללית השייכת לכל האומה, אלא שהאידיאה אינה מקיפה את כל הפרטים בכל מערכות חייהם. האידיאה הלאומית באומות היא בבחינת "שר". כל שר ממונה על ענין מסויים, וענין זה הוא תפקידה של אותה אומה בעולם. כל האומה שותפה בתפקיד זה, עד כדי מסירות נפש למען האידיאה של האומה, אלא שיש חלקים בחיי היחידים ובחיי האומה שאינם שייכים לאותה אידיאה, וכח הפרט גובר בהם.
בישראל, חלק ה', אין לך דבר היוצא מן הכלל, שהרי אין לך דבר בעולם מחוץ להנהגתו של הקב"ה, חלילה. על כן מושג הכלל הולך ומתפרט, ומגיע עד כל מערכות החיים הפרטיים של כל אחד ואחד.
ענין זה מתבאר בהרחבה בכתביו של הרב קוק זצ"ל, ונביא מדבריו פסקה אחת (אורות ישראל ב', ג'):
…בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.
בפסח באה לידי ביטוי הנקודה הכללית המתפרטת ומופיעה בכל פרט ופרט. הביטוי המעשי לדבר זה הוא בקרבן פסח, שיסודו בציבור, שהרי זמנו קבוע, ומתפרט הוא לכל אחד ואחד מישראל החייב לאכלו אף בשבת.
שתי מצוות עשה נתייחדו בכך שהמבטלן דינו כרת: פסח ומילה (כריתות פ"א מ"א). המשותף לשתיהן הוא ענין ההתכללות באומה והיות היחיד חלק מן הכלל, ומי שמונע עצמו מכך כורת את נפשו מעם ישראל.
זו הגזירה השוה המשווה עשיה לאכילה לעשות את שניהם בחינת קרבן ציבור. שניהם שוין בשייכותן לציבור ואין הבדל בין עשיה לאכילה.
זה חידושו של קרבן פסח הקושר כל פרט ופרט מישראל אל הכלל כולו.
זה הלימוד בגזירה שוה המשוה את הדברים ומשוה גם את כל ישראל אלו לאלו.
המילה אז כשלעצמה אף הוא שייכת למידה זו עי' ספר קהילת יעקב:
נראה לענ"ד שאז רומז על זעיר אנפין, וזה שאמרו במדרש (שמות רבה פרשה כ"ג אות ג') כל קילוסו של משה לא היה אלא באז ששם אחיזת משה בתפארת שהוא הזעיר