קידושין ל"ו (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
קידושין ל"ו (ע"ב):
… אשכחן סוטה נזירה מנלן אתיא כף כף מסוטה.
ומכאן למדו את שנאמר במשנה שהתנופות אינן נוהגות בנשים "חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות".
ופרש"י:
כף כף מסוטה – בסוטה כתיב (שם ה) ונתן על כפיה ובנזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר (שם ו).
והרמב"ם בפיהמ"ש הוסיף שכמו נזיר אף נזירה חייבת שכן נאמר בתחילת הפרשה "איש או אישה".
אחר שלמדו על סוטה שטעונה תנופה בבעלים בגזירה שוה "יד" "יד" משלמים, למדו נזירה מסוטה בגזירה שוה "כף "כף".
נראה שיש משמעות להבדל בין הלימוד של "יד" "יד" לבין הלימוד של "כף" "כף".
במשלי (ל"א, כ') במזמור אשת חיל נאמר:
כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון.
שתי בחינות יש כאן. "כפה פרשה לעני" היינו כשהעני מגיע אליה נותנת היא לו פרוסה לעומת "ידיה שילחה לאביון" שהיא שולחת בעצמה לעני מיוזמתה ולא רק כתגובה לעני הבא אליה.
היד מבטאת את הקשר עם העולם. הלימוד "יד" "יד" מבטא את הענין הכלל ישראלי שבסוטה וכמו שביארנו בגזירה שוה זו בסוטה דף י"ט עיי"ש.
הכף מבטאת את הענין הפרטי של הסוטה. הכף יכולה להיות סגורה, והנמצא בתוכה, גלוי רק לה ולא לעולם כולו.
יש בסוטה, מלבד הענין הכללי, גם פרטיות והיא מתבטאת בכף. הנזירה הנלמדת מן הסוטה, באה גם ללמד. הנזירות יש בה פרישות מן הכלל להתרוממות ותנופה אישית.
על כן תנופת נזירה נלמדת מן המילה כף המבטאת את הצד האישי וממנה נלמד על סוטה שנאמר בה אמנם גם "יד" המבטאת את הקשר אל הכלל, ונאמר בה גם כף המבטאת את עניינה האישי שבינה לבין עצמה.