סנהדרין פ"ג (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
סנהדרין פ"ג (ע"א):
גופא ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה וזר ששימש וטמא ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר בגדים ומחוסר כפרה ושלא רחץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש אבל ערל ואונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה בעל מום רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה האוכל את הטבל מנלן דאמר שמואל משום רבי אליעזר מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את] אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ונילוף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן תרומה חוצה לארץ הותרה ברבים פירות פיגול ונותר אדרבה מנותר הוה ליה למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה הנך נפישן רבינא אמר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן דאמר שמואל מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים דכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' טהורה אין טמאה לא דאמר שמואל אמר רבי אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת.
הקדש הוא בחכמה1 והוא בתכלית של הכל2. החכמה היא מקור החיים3.
על כן כשפוגעים בקדש ולא מביאים את קדשי בני ישראל אל תכליתם, הרי הם במיתה בידי שמים שזה הביטוי לפגיעה במקור החיים.
טמא האוכל תרומה טהורה, גורם באכילתו שהתרומה לא תבוא אל היעד שלה שהוא הקדש על כן נאמר בו "ומתו בו כי יחללוהו" זה חילול הקדש, שבמקום שהקדש יגיע אל יעדו באכילת כהן טהור, הרי הוא מתחלל וכאילו לא הופרשה כלל4 התרומה, שכן אינה עושה תפקידה כראוי לה.
מתרומה לומדים בגזירה שוה "חילול" "חילול" לאוכל טבל שנאמר בו (ויקרא כ"ב, ט"ו):
ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'.
כיון שעתידים להרים ממנו תרומה ומעשר, כבר נקרא הוא קדשי בני ישראל, שהרי צריך להגיע ליעדו שהוא הקדש. האוכל טבל הרי הוא מחללו ככהן טמא האוכל תרומה טהורה.
וכן טמא ששימש וטבול יום ששימש שבשניהם נאמר ביטוי של קדש.
בכהן טמא נאמר (ויקרא כ"ב, ב'):
דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי.
ופרש"י (שם):
וינזרו – אין נזירה אלא פרישה (מלעבוד).
ובטבול יום נאמר (ויקרא כ"א, ו'):
קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו.
אף כאן הקדש הוא המטרה והתכלית, והטמאים מונעים הקדש מלהגיע למטרתו וזה חילול.
הלימוד בגזירה שוה נראה שמבטא את התגלות הקדושה בפועל בדברים הקדושים בתרומה וטבל ועבודת המקדש. מקור הקדושה עצמה הוא נעלם והוא מתגלה בכל אותם דברים קדושים. הדבר הקדוש הוא כבר שייך למידת התפארת כלשון רמ"ק בערכי הכינויים "קדוש בתפארת וממנו ולמטה".
גילוי הנעלם שייך למידת גזירה שוה5 שהיא בספירת התפארת המגלה את אשר נעלם בספירת החכמה שהיא מקור הקדש.
ביארנו הסוגיא לפי הגירסא שלפנינו. עיין בספר המצוות לרס"ג עם ביאור הרי"פ פרלא בחלק הענשים ענש נ"ב שדן באריכות בסוגיין ובהשוואת גירסתה לספרא ולמובא בשאילות עיי"ש.
1 בזהר (המובא בראש מערכת הקדש באורות הקדש כמובא בהקדמת הנזיר שם) נאמר:
"קדש מילה בגרמיה הוא.
מאי קדש, שלימותא דכלא דאקרי חכמה עלאה.
ואף על גב דאיהו סטר טמירא ואקרי קדש, מתמן אתפשט פשיטו לתתא ואקרי קדושה".
זה לשון הרמ"ק בפרדס בשער ערכי הכינויים פרק י"ט:
"ועיקר קדש סתם הוא בחכמה. וכן נתבאר בזהר פרשת ויקרא (דף י"ג.) וז"ל מהו קדש אתר עלאה דמבועא דנחלא עמיקא נפיק מיניה דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות ועדן הוא דאיקרי קדש עלאה עכ"ל
וכיון לומר יען כי הבינה ג"כ נקרא קדש. ולזה האריך אתר עילאה דמבועא כו', פירוש חכמה שהוא העדן שממנו יוצא הנהר שהוא הבינה וכיון שיוצא מן הקדש ראוי שנקראת ג"כ קדש. וכן נתבאר במקומות רבים בפ' משפטי' (דף קכ"א) [קכד] ובפי אחרי (דף ס"א ע"א)".
2 עיין עולת ראי"ה ח"א עמ' תל"ד בברכת נר חנוכה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו":
"כאשר מבואר בגדר הקדושה שאינו אמצעי כי אם תכליתי".
ועיין עוד במסילת ישרים פרק כ"ו שהאיש הקדוש מקדש כל האמצעים בהם משתמש והרי מביאם לתכליתם.
3 עיין ברמ"ק בפרדס שער ערכי הכינויים פרק ח' חיי המלך:
"פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (יתרו דף צ"א: ומשפטים דף קט"ו ע"ב) כי המלך הוא הת"ת וחיים שלו הם חכמה ובינה כי הם נקראים חיים ומשם נשפעים החיים כד"א (קהלת ז יב) החכמה תחיה בעליה ובינה משפיע החיים אשר תקבל מהחכמה אל הת"ת".
ובאורות הקדש ח"א מתחיל בביאור החכמה הפועלת שהיא חכמת הקדש ומבאר מדוע היא פועלת לעומת חכמות אחרות שאינן פועלות אלא מציירות את המציאות:
"וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית".
4 עי' בהעמק דבר לנצי"ב ויקרא כ"ב ט"ז עה"פ "והשיאו אותם עוון אשמה":
"אשמה – לענין קדשי הגבול שאם לא היו מפרישים כלל הרי הם קובעים אותו ית׳ כ״י כמו שאמר מלאכי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה. ואם אין הכהנים נזהרים באכילתם בקדושת תרומה הרי הם כמו שלא הפרישו תרומה. נמצא הכהנים משיאים אותם אשמה. שהוא לשון גזל".
5 עי' במבוא לגזירה שוה – גילוי הנעלם.