בבא קמא ע"ז (ע"ב) – לימוד מבנין אב
בבא קמא ע"ז (ע"ב):
איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש גנב כלאים וטבחה טריפה ומכרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה וכו'
כלאים? שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים וכו'.
ועי' תוד"ה זה בנה אב וכן בחולין ע"ח ד"ה זה ששקלו וטרו בסוגיא זו ונחלקו על רש"י איזה פסוק שנאמר בו "שה" הוא בנין אב לכולם.
על כל פנים מסתבר שב"בנין אב" נאמר למקרים מועטים בלבד ולכאורה לא מתאים לומר בנין אב כשרוב המקרים שנאמר בהם שה לא באו להוציא את הכלאיים. נראה שאף זו דוגמא שהלימוד ממידה שהתורה נדרשת בה, בא ללמד על הנהגת המצוה או ההלכה ואינו רק ענין טכני וקוד לימוד.
כתב הרב קוק בעולת ראי"ה (ק"פ) בביאור המידות שהתורה נדרשת הן:
האורות המקוריים, ההולכים וזורמים בקדושתם, להביא הארות חדשות, להרבות מקורי חיים חדשים ונהדרים בעולם, לחדש בהם ועל ידם את חיי הנשמות בהתעלותן, שני אפנים יש בהופעתם. יש שהם דומים ליצירות כאלה, שחלקי ההרכבה, הפועלים את ההויה המחודשת, הם נמצאים באחדותו של הנושא היחיד, במהות עצם ציורו, זהו מבנין אב מכתוב אחד.
ויש שהוא בתכונתו מורכב מנושאים שונים, הבאים כברקים נוצצים מעברים שונים, ומחבורם של תכנים רחוקים, המופיעים זה על גבי זה וזה בתוך זה, האורה העליונה מתבזקת, והיתה לים של נגוהות להאיר מחשכים, מבנין אב משני כתובים.
מאז למדתי פסקה זו היה קשה בעיני, שהרב לא מבאר את המידה עצמה, כי אם את ההבדל בין שני חלקיה שמכתוב אחד זו מציאות בלתי מורכבת ומשני כתובים זו מציאות מורכבת.
לימודו של רבא זה בנה אב שכל מקום שנאמר שה בא להוציא את הכלאיים, מיישב את דעתי בהבנת דברי הרב.
מידה זו מלמדת איך "האורות המקוריים" מופיעים בעולם ומחדשים חיים חדשים.
אף כי היינו מבינים שדווקא המורכבות מנושאים שונים היא מגלה חיים חדשים, במידה זו של בנין אב למדנו, שגם כשחלקי ההרכבה נמצאים "באחדות" של הנושא "היחיד" יכולה להופיע הוי' מחודשת, ואין צורך בדווקא בנושאים שונים להופיע התחדשות של חיים חדשים.
"להוציא את הכלאיים" זו המציאות הבלתי מורכבת. כשאמרה תורה "שה", במיוחד בפסוק שהביא רש"י "שה עיזים או שה כבשים", והיינו שמשני הצדדים היא עז או שה ששני ה"הורים" הם עזים או כבשים, באה התורה לומר שזו מציאות בלתי מורכבת. אסור להרכיב על גבי השה מין אחר שהוא תוכן אחר ומהות אחרת.
זו מהות המידה המיוחדת הזו. היא באה לומר שיש דברים שצריכים להופיע במציאות דווקא באופן שאינם מורכבים.
רק מקור אחד יש להם ממנו הם באים. האב בונה והבן נבנה רק על ידי מהות אחת.
אין לך, אפוא, מידה מתאימה יותר ללמדנו "להוציא את הכלאיים" יותר מאשר בנין אב מכתוב אחד. "זה בנה אב" זה ולא אחר. וזה ולא "זה על גבי זה" ולא "זה בתוך זה". ודו"ק כי דברי הרב נפלאים בזה.