פסחים ל"ה (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט וכלל
פסחים ל"ה (ע"ב):
והקדש שחיללו על גבי קרקע דרחמנא אמר (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו.
עי' תוס' שבת קכ"ח. ובעוד כ"מ ובראשונים שילפינן בכלל ופרט וכלל. ובתוס' שם הביאו מן הספרא
(בחוקותי פרשה י"א):
לפי שנאמר: ופדה, יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות. תלמוד לומר: בשקל הקודש, אין לי אלא סלעים של קודש מנין לרבות דבר המטלטל, תלמוד לומר: ופדה, לרבות דבר המטלטל. אם כן למה נאמר: בשקל הקודש, פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות.
נראה שזה לימוד במיעוט וריבוי, שאכן תוצאותיו כתוצאות כלל ופרט וכלל.
במידת כלל ופרט וכלל כתב האר"י:
לפעמים תעלה המלכות למעלה מן היסוד, ותכריע היא בין היסוד והתפארת. וזהו כלל ופרט וכלל, כי כלל הוא התפארת, שבו כלולים ו"ק, ופרט היא המלכות, דלית לה מגרמה כלום. ועוד, ששם הדברים נפרטים ומתפרשים, בסוד, ופרט כרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם, כי שם מקומם. וכלל, הוא היסוד הנקרא כל, דכליל שית בקרטופא חדא. ואז יתנהג העולם כפי הכרעת מדת מלכות, וזהו אי אתה דן אלא כעין הפרט, שהוא מדת המלכות.
הכלל הראשון הוא תפארת. בלימוד דידן הוא הביטוי "ונתן". ביטוי זה כולל כל סוגי נתינה, ובעצם כולל הכל. כל מה שהוא של האדם וברשותו.
הכלל הראשון שהוא בחי' תפארת, הוא האדם "תפארת אדם לשבת בית" רכושו של האדם מכח שייכותו לאדם והיותו חלק מהוויתו, מתוך כך הוא יכול להעלות ממונו אל הקודש, ואפשר להקדישו ולהחיל עליו קדושה1.
העולם כולו יוצא אל הפועל ומגיע אל מטרתו דרך האדם. מכח היותו שייך לאדם הוא מתעלה אל הקדש.
זה מה שמלמדנו הכלל הראשון שהיא "תפארת אדם".
הכלל השני הוא יסוד. היסוד הוא "מקור ומבוע" (לשון האר"י בהסברו לביטוי קרטופא בו השתמשו לביאור יסוד והביאו האר"י כאן בי"ג מידות בכלל ופרט וכלל).
בלימוד דידן הוא הביטוי "וקם לו" המילה "וקם" במהותה שייכת למידת יסוד כלשון הבעש"ט בפרשת יתרו: "'וקם' – בסוד והקימותי את בריתי" שהברית היא ביסוד.
היסוד – מקור ומבוע – הוא מנביע את הפרט, שבלימוד דידן הוא "הכסף" והרי הוא עושה את הכסף לא ל"מוצג" כי אם ל"מושג" ולעיקרון: "כעין הפרט". הפרט נעשה כמעיין נובע והכסף נעשה כעין הכסף "דבר המטלטל וגופו ממון".
הדבר המיטלטל נמצא אצל האדם ממש והולך עימו ממקום למקום. "דבר המיטלטל" בא לאפוקי קרקעות שאינן עם האדם בכל מקום שהוא. "וגופו ממון" בא לאפוקי שטרות שאין להם שוי מצד עצמן שאינן אלא נייר לצור על פי צלוחיתו, ושווי השטרות בא משום שעל ידן יוכל להוציא ממון, אבל הם עצמן אינם ממון.
בלימוד כלל ופרט וכלל, הכלל הראשון תפארת בא ללמדנו כאן שהכל יוצא אל הפועל דרך האדם. הכלל השני שהוא יסוד בא ללמדנו שרק דברים שהם ממש שייכים לאדם והם חלק ממשי מהוויתנו הם המה שיכול לחלל עליהם הקדש. לא קרקע שאינה ממש עמו ולא שטרות שאין גופן ממון והממון עדיין אינו אצלו.
1 עיין מיטב הארץ עמ' 44-46.