נזיר ל"ד – ל"ה – לימוד מכלל ופרט וכלל

נזיר ל"ד – ל"ה:

ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי אי מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת אם כן מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למשכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר אמר מר מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי אף כל פרי ופסולת פרי פרי עינבי פסולת פרי מאי היא חומץ אף כל פרי מאי היא גוהרקי אף כל דפסולת פרי מאי היא אמר רב כהנא לאיתויי עינבי דכרין ועד זג אמר רבינא לאיתויי דבין הבינים אמר מר [אי] מה הפרט מפורש פרי גמור אף כל פרי גמור אמרת אם כן מה הניח הכתוב במשמעו שלא אמרו ענבים לחים ויבשים הא כתיבי יין וחומץ הא כתיבי הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון ראשון ומאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים ועד זג לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסף על הפרט

למדנו בסוגיא מידה חדשה פרט וכלל ופרט אף היא כמדת כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט.
כתב השל"ה בשם ספר הלכות עולם זו לשונו:

וכתב הליכות עולם, ויש מדה אחרת בנזיר בפרק ז' מינין (לד, ב) והיא פרט וכלל ופרט. מיין ושכר יזיר פרט, מכל אשר יצא מגפן היין כלל, מחרצנים ועד זג חזר ופרט, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כו'. ומפרש התם מאי דאיכא בין המדה הזאת למדה האחרת, דאלו כלל ופרט וכלל אי איכא דדמי ליה אפילו מחד צד מרבינן, פרט וכלל ופרט אי איכא דדמי ליה מב' צדדין מרבינן ואי לא לא מרבינן. והך סוגיא אתיא כמאן דאמר כללא בתרא דוקא, אבל למאן דאמר כללא קמא דוקא הוה איפכא, וק"ל. [אמר המעתיק, בפרק בכל מערבין פירש בתוספות בשם ר"י דאתי גם כן כמאן דאמר כלל קמא דוקא, עיין שם] . ובכאן מקום שאלה למה לא מנה רבי ישמעאל מדה זו של פרט וכלל ופרט כמו שמנה מדת כלל ופרט וכלל. ואם תאמר לפי שהן דומות היא נכללת עם חברתה ולפיכך לא מנה אותה. אין זה כלום מכמה פנים, אחד שאפילו יהיה דומות היה לו למנות כמו שמנה כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו, וכל אלו דומין וכפולין הן. ועוד בנזיר נותן ביניהם הפרש. לכן הפירוש המחוור בזה הוא, דרבי ישמעאל אינו דורש מדת פרט וכלל ופרט ולפיכך לא מנאה, והנך קראי דנזיר דמייתינן לעיל מפיק להו לדרשא אחרינא כמו שיש מי שדורשין התם, עד כאן לשונו.

והוא מספר הליכות עולם שער ד' (דף ל"א: מדפי הספר) ועי"ש בפירוש יבין שמועה. לדבריו לא דרש רבי ישמעאל מידה זו ועל כן לא הביאה במנין מידותיו.

ואפשר לומר שעל פי דרכו של האר"י הנהגת כלל ופרט וכלל היא כהנהגת פרט וכלל ופרט, ועל כן לא נמנתה מדה זו בפני עצמה.
ונבאר דברינו.
בספר קהילת יעקב (גם בערך כלל וגם בערך פרט) כתב שבתיקוני זהר (דף קכ"ח) אמרו שכתר הוא כלל ותפארת פרט ומלכות כלל, והוסיף שם שאין סתירה מזה לדברי האר"י ואלו שתי בחינות בתפארת.
על פי דבריו יש לומר שאכן שתי בחינות בתפארת האחת שכוללת היא ו"ק, והשניה שבה דווקא נפרטות הספירות, ולמעלה בכתר הן כולם מציאות אחת.
וכן שתי בחינות במלכות, האחת שבה נפרטים הדברים כמו שכתב האר"י בסוד "פרט ועוללות" והשניה שהיא דווקא כוללת כל הספירות אחר שמקבלת אותן מן היסוד הנקרא כל.
לפי זה יש מקום להוסיף שגם ביסוד י"ל שיש שתי בחינות. האחת היא בחינת פרט שאף היא קשורה ומקבלת כל ספירות התפארת, ואם תפארת פרט, אף היסוד פרט. ויש בחינה שניה שהיא "כל" שהרי מקבלת כל הספירות על מנת להעבירן ככלל למלכות הכוללת כולן.
על כן גם מדת פרט וכלל ופרט י"ל שבהנהגה, "פרט" זה תפארת ו"כלל" זו המלכות שעלתה למעלה מן היסוד, ו"פרט" שני זה היסוד.
על כן דרשינן כעין הפרט כמו כלל ופרט וכלל.
על כן נחשבות שתיהן מדה אחת שכן הוא בהנהגתן ומתישבים הדברים.
בהמשך הסוגיא שואלת הגמ':

והוה ליה פרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט ומנלן דהכי הוא דתניא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינינן כללא בתרא מאי אהני אהני לאוסופי כל דדמי ליה ותו פרט וכלל ופרט כעין הפרט דיינינן פרטא בתראה מאי אהני אי לאו פרטא בתראה ה"א נעשה כלל מוסף על הפרט ומכדי תרין כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא (כללא) כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני וביני איכא דאילו תרתין כללי ופרטא אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא אי איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן בחד צד לא מרבינן מכדי פרט וכלל נעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל ואיתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט וריבה לפרט וכלל איכא דאילו פרט וכלל מרבינן אפילו עלין ולולבין ומיעט וריבה לולבין אין עלין לא.

וכתב הרא"ש:

"מנלן דהכי הוא" מנא לן דמדה בתורה היא למדרש כעין הפרט, וארבנן קאי, ולא מייתי דומה בדומה, דלעיל דרשינן פרט וכלל ופרט, ומייתי כלל ופרט וכלל, אלא תלמוד לומר ידע שדין אחד לשניהם.

דברי הרא"ש לכאורה מוכרחים בסוגיא, העוסקת בפרט וכלל ופרט ושואלת מנלן דהכי הוא. וקשה לבאר כדברי תוס' שרק ארבנן קאי, ורק על מדת כלל ופרט וכלל שואלים מנלן, על כן נראה שהשאלה היא על פרט וכלל ופרט, ומנלן דהכי הוא שמדה זו כמו מדת כלל ופרט וכלל, שכך היה ידוע להם, ששתי מידות אלו הנהגה אחת להן.
נראה שהביאו דווקא מהלימוד בכלל ופרט וכלל במעשר שני והוא דומה לפרט וכלל ופרט הנלמד בנזיר. וצריך לבאר מדוע במעשר שני ילפינן כלל ופרט וכלל ובנזיר פרט וכלל ופרט.
נראה שבנזיר הרי הוא אדם פרטי הרוצה להתעלות למדרגת כהן ולהתקדש בהנהגותיו.
אחר כך חוזר הוא להיות אדם פרטי. מתאימה לו מדת פרט וכלל ופרט, שכן זה בדיוק התהליך שהוא עובר. אף מדה זו נדרשת "כעין הפרט" שהפרט מתכלל ונעשה כמעיין הנובע.
במעשר שני, הרי ירושלים לא נחלקה לשבטים והיא עיר שחוברה לה יחדיו המחברת כל שבטי ישראל זה לזה. זה הכלל. משם הולך כל אחד למקומו ולשדהו ונעשה פרט. התורה מצוה עליו לאכול מעשר שני בירושלים, לחזור למקורו הכללי ולקבל משם את כח הכלל. התהליך הוא כלל ופרט וכלל.
למדנו שבשתי המידות הללו נעשה הפרט לכעין הפרט. הן בעליה לירושלים והן בנזירות. הפרט נעשה כמעין הנובע ועולה הוא למדרגת הכלל ולכן דיינינן כעין הפרט.
המלכות עולה בין תפארת ליסוד, והפרטים שואבים כח כללי.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *