מכות י"ג (ע"ב) – דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא

מכות י"ג (ע"ב):

ר' יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות.

נאמר ביקרא (י"ח, כ"ט):

כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת מקרב עמם.

הרי שכלל כל התועבות אשר הם חייבי כריתות בכלל אחד.
ויצאת אחותו מן הכלל בפרק נפרד (ויקרא כ', י"ז):

ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא.

הרי שפרשה זו נאמרה במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ומה בא ללמד? לדון כל חייב כריתות שחייבים כרת ולא מלקות.
כבר ביארנו שהנהגת מידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו' היא הנהגת הנסירה.
הכלל הוא תפארת וזו בחי' ז"א, והדבר היא המלכות היוצאת מן הכלל. בתחילה היו ז"א ונוק' אחור באחור, והיא קיבלה ממנו את הגבורות. כדי להחזירם פנים בפנים מקבלת הנוק' את הגבורות בעצמה, והז"א כולו חסדים.
הפסוק "ואיש אשר יקח את אחותו" מתבאר בספרים על פי הנהגת הנסירה.
כך נאמר בזהר (ויקרא, ז' ע"ב):

ובוצינא קדישא הכי אמר, הנה מה טוב ומה נעים וגו', כמה דאת אמר (ויקרא כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו, ובספרא דרב ייבא סבא, ואיש, דא קודשא בריך הוא, אשר יקח את אחותו, דא כנסת ישראל, וכל כך למה, חסד הוא, חסד הוא ודאי, והא אוקמוה, ועל דא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, גם לרבות ישראל דלתתא, כדאמרינן דהא בשעתא דכנסת ישראל (ס"א באחוותא) באחדותא בקודשא בריך הוא, ישראל דלתתא שריין בחדוותא גם אינון בקודשא בריך הוא, ובגין כך גם יחד כתיב. ובספרא דרב המנונא סבא, גם יחד, לרבות צדיק בה בכנסת ישראל, דאינון זווגא חד וכלא מלה חד.

וכך בזהר (ויקרא ע"ז ע"א):

תאנא, בתר דאסתלקו קין והבל, אתהדר אדם לאנתתיה, ואתלבש ברוחא אחרא, ואוליד לשת, מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא, ואסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, ובכל חד אתילידת נוקבא עמיה, לאתישבא עלמא כגוונא דלעילא:
והא אוקמוה חברייא בסתימאה דמתניתין, דכתיב (ויקרא כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו' חסד הוא, חסד הוא ודאי:
ובתר דשארי חסד, גזעין ושרשין נפקן מתחות לעילא, ואתפרשן ענפין, וקריב אתרחק, כדין ענפא אסגי, ואתי לאתחברא בזווגא חד באילנא:
האי בקדמיתא, האי בסתימא דעלמא, בגין דכתיב (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, אבל מכאן ולהלאה, בני נשא דישתכחון ביה, ונכרתו לעיני בני עמם:
תאנא, ערות אחות אביך, כמה דאתגלייא בסתימא:
כתיב (הושע יד י) כי ישרים דרכי יהו"ה, וצדיקים ילכו בם וגו', זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעי ארחוי דקודשא בריך הוא, ואזלין בהו, ואשתמודען גבייהו, זכאה חולקיהון:
תאנא, אתעברת ה"א עלאה ברחימותא וחביבותא, דלא מתפרש מינה יו"ד לעלמין, אתעברת ואפיקת וא"ו, לבתר קאים קמה וינקא ליה:
ודא (נ"א ודאין ביה עלמא) וא"ו כד נפקא, בת זוגו נפקת עמיה, אתייא חסד אתער גביה, ופריש לון, ונפקו גזעין מתחות לעילא, ואתפשטו ענפין ואסגיאו, ואתעבידת ה"א תתאה, ואתרביאת בענפהא לעילא לעילא, עד דאזדווגת באילנא עלאה, ואתחברו וא"ו עם ה"א, מאן גרים לון, חסד הוא, חסד הוא ודאי, דחבר לון כחדא:

ומבואר בספרים (עי' ידיד נפש על זהר ויקרא ז: ובעיונים שם) שהפסוק "ואיש אשר יקח את אחותו… חסד הוא" מדבר על סוד הנסירה.
ז"א ומלכות הם בבחי' אח ואחות. זו היא גם בחי' קוב"ה וכנס"י, שהיו בבחי' אח ואחות.
בז"א ומלכות יש שני מצבים. יש מצב שהם אחור באחור ודבוקים יחד ואז מקבלת הנוק' את הדינים דרך הזכר.
ויש מצב שהם פנים בפנים. כדי להביא למצב זה כל אותם דינים שבז"א צריכים להימשך אל הנוקבא, וכל החסדים נשארים אצלו. "ואמנם כדי לדחות אותם דינים שבאחור הזכר ליתנם אל הנקבה, זה נעשה בכח החסד העליון של הבינה וזהו סוד "כי יקח איש את אחותו… חסד הוא"". (שער הכוונות מובא בעיונים בספר ידיד נפש).
וזה מה שמבואר בזוהר ויקרא דף ע"ז שעל ידי החסד מתפרטים הגזעים וה-וא"ו מתחברת עם ה-ה"א. ואף זה בסוד הנסירה והוא בסוד אשר בפסוק "ואיש אשר יקח את אחותו… חסד הוא".
מובן אפוא מדוע דווקא הפסוק הזה הנאמר באחותו הוא היוצא מן הכלל ללמד, שכן הוא סוד הנסירה שהיא הנהגת היציאה מן הכלל.
בהנהגה י"ל שהזהר רומז לכך שבתחילת הבריאה היה הכרח לאח לישא אחותו.
ההכרח הוא בחינה של אחור באחור. לא מתוך אהבה וקשר של פנים בפנים, כי אם ההכרח הוא שהוליד הקשר של אח לאחותו.
מציאות זו מקורה היא למעלה בז"א ונוק' שאף הם כאח ואחותו שניהם בני או"א.
אח"כ בא תור הנסירה שאף היא מקורה לעילא, המביאה לקשר של פנים בפנים.
בעולמינו מתבטאת הנסירה בבחירה ובאהבה. מקור הנסירה הוא החסד העליון הדוחה את הדינים אל הנוק'. חסד זה מתבטא באהבה ובקשר של פנים בפנים..
גם התיאור של מלתתא לעילא, בא לביטוי בהנהגה בתהליך של קשר המתחיל בשידוכים (בחי' נה"י) ועולה לאירוסין (חג"ת) ועד לעונג שהוא בחינת חב"ד.
לאחר שנאסרו נישואי אח ואחות הרי הם בכרת. החסד מתבטא בחיבור בין רחוקים.
בדרך זו מתגלה האהבה והאחוה האמיתית בעולמינו. רושם המציאות הראשונה נשאר בעולמות עליונים בקשר ז"א ונוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".
הכרת בלא מלקות מבטאים את ההנהגה של הבחירה הגמורה בקירוב עולמות רחוקים.
אח ואחות, הרי הם בכרת בלא תקנה. מלקות מבטאים שיש תשובה "ונקלה אחיך לעיניך" אבל במקרה זה אינו ראוי לשם "אחיך" שהוא קלקל שם זה בנושאו אחותו.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *