זבחים י"ג (ע"א) – לימוד מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל
זבחים י"ג (ע"א):
לא ירצה המקריב אותו לא יחשב זריקה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה (ומכפרת) ומעכבת כפרה אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה.
האר"י בביאור מידה זו כתב:
וכל דבר שהיה בכלל וכו' (ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא). לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא. ועוד, גם טרם רדתה למטה, יצדק אומרו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כי נוקבא יצאה מאחוריו, בין ב' דרועין דיליה לעומת החזה, ומשם נעשה לה ראשה וזרועותיה, שהם חו"ג שבה, נגד נ"ה שבזכר. ונ"ה שלה שהם למודי ה', יצאו מן הכלל שהוא ת"ת, ואין להם על מה שיסמוכו בת"ת, והוצרך הזכר העליון למשוך את רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו, ולא חוצה לו. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, הם נ"ה, שיצאו מן הכלל סוד הת"ת, לא ללמד ע"ע כו' אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שהוצרכו למודי ה' הזכר העליון להתפשט למטה.
לפי דבריו נראה שהזריקה שייכת למידת המלכות והיא יצאה מן הכלל שהיא התפארת.
אחר בקשת מחילה נראה לומר שארבע עבודות של הקרבן המעכבות כפרה הן כנגד ארבע אותיות השם. שכן אותיות השם הם בחינת תפארת, וה"א אחרונה היא מלכות.
שחיטה כנגד אות י' שבשם שכן היא המכניסה את הקרבן אל הקדש שהיא ראשית חכמה – אות י'.
קבלה כנגד אות ה' שבשם שכן היא מחברת לשחיטה כתרין רעין דלא מתפרשין והיא קבלה כנוק' המקבלת
הולכה כנגד אות ו' שבשם שהיא מוליכה וממשיכה מן הבינה אל המלכות שהיא תפארת
זריקה כנגד אות ה' שבשם שהיא עבודה אחרונה
על כן ראוי לומר זריקה בכלל היתה שהיא חלק מן התפארת שהיא שם הוי' ב"ה ויצאה. יציאתה באה לידי ביטוי בזריקתה מתוך מחשבת פיגול שהייתה בה ששחטה על מנת לזרוק דמה חוץ לזמנה או מחשבת פסול שחשב לזרוק דמה מחוץ למקומה.
אלו הם בחי' של יציאה מן הכלל הפוסלת בכל עבודות המעכבות את הכפרה כזריקה.
ועוד י"ל שהדם הוא הנפש והוא בחי' מלכות. עבודת הזריקה באה להרים את הנפש למדרגת רוח, שלא תהא כרוח הבהמה ההולכת למטה אלא תהא נזרקת למעלה למעלת רוח אדם העולה היא למעלה1.
על כן זריקה נבחנת כמידת המלכות בחי' נפש ובאה להעלותה. זה כמובן בשעה שנעשית כהלכתה ולא מתוך מחשבת פיגול או פסול שאז יוצאת היא מכללה להיות פוסלת ופוגלת.
1 עי' שיח יצחק ח"א דרוש לשבת בראשית: "אבל בנותינו הם מטבעם שקועים, יותר נוטות אל התאוה, הם נמשלים לזוויות הבית, שנוטה לשני הצדדים, לימין ולשמאל, והם שני חללים בשלב, הא' תשוקת הטוב, חלל הימיני, יצה"ט, והב' להיפוך, חלל השמאלי, שבו יצה"ר, ואעפ"כ מתגברות על יצרן ואוגדות פתחיהן, ובזה הן מהפכות כח הרע הנטוע בנפש הבהמית, אל רוח האדם העולה למעלה, שזה ענין זריקת הדם בקרבן, בזוויות המזבח, לכפר על הנפש החוטאת, כי הדם הוא הנפש, להעלותה למדרגת הרוח, שהיא עולה לריח ניחוח לה', על מזבח העליון, במה שזובח יצרו".