לחיות עם פרשת השבוע – מה אמרו בחדשות?
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
הגמרא במסכת ברכות מביאה פסוק מן הפרשה. הוא מובא בדרך אגב, וכמעט לא רואים שזה פסוק, עד שאפילו ב"תורה אור" שמציין את מקור הפסוקים בגמרא – לא מציין לפסוק זה.
המשנה אומרת (ברכות פ"ו מ"א):
כיצד מברכין על הפירות… ועל הירקות אומר: בורא פרי האדמה, רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים.
מובא על כך בגמרא (ברכות מ' ע"א):
אמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: אין הלכה כרבי יהודה. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: מאי טעמא דרבי יהודה, אמר קרא: "ברוך ה' יום יום", וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו, אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. ואמר רבי זירא ואיתימא רבי חיננא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – כלי ריקן מחזיק, מלא – אינו מחזיק, אבל הקב"ה אינו כן, מלא – מחזיק, ריקן – אינו מחזיק, שנאמר: "ויאמר אם שמוע תשמע", אם שמוע – תשמע, ואם לאו – לא תשמע. דבר אחר, "אם שמוע" בישן, "תשמע" בחדש, "ואם יפנה לבבך" שוב לא תשמע.
לאחר שאומר רבי זירא שאין הלכה כרבי יהודה, הוא דן בטעמו, שזה דבר שאינו מצוי בדרך כלל בש"ס. נראה, שרבי זירא רוצה לומר, שאף שאין הלכה כרבי יהודה, אנו צריכים ללמוד משיטתו ולקחת אלינו את היסוד שעליה היא בנויה. "ברוך ה' יום יום" – בכל יום יש התחדשות מיוחדת, ברכה מיוחדת, ויש לשים לב מה קרה היום, מה התחדש בעולם.
לאחר מכן מביאה הגמרא דרשה נוספת של רבי זירא, ובה מובלע פסוק מן הפרשה (דברים ל', ט"ז-י"ז):
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם.
מה פירוש הביטוי "ואם יפנה לבבך"? ומהי שמיעה "בישן" לעומת שמיעה "בחדש"?
נראה, שבהמשך לאמירה שלכל יום יש ברכה חדשה ומיוחדת, כאן הגמרא באה ללמד אותנו כיצד לשמוע חדשות. בשיחות עם תלמידים אני רואה לפעמים, שהם לא יודעים את החדשות. מושג כמו "האביב הערבי" לא מוכר לאנשים רבים, והם לא יודעים את משמעותו. אמנם הם מאזינים הרבה למהדורות החדשות, אבל לא תמיד יודעים איך לשמוע.
הגמרא אומרת: אם שמוע בישן – תשמע בחדש. אם אתה לומד במשך סדר שלם את דברי התורה, ומברר לעצמך את משמעות הדברים ואתה מתחבר אליהם – אתה יכול אחר כך, בהפסקת צהריים, לשמוע חדשות במשך כמה דקות – ואז תדע מה אתה שומע.
הישן הוא השורשים. אם לעץ אין שורשים – אין לו גם פירות ופרחים. אבל אם יש לעץ שורשים עמוקים – אנו יודעים על כך כשאנו רואים את הפריחה, את העלים החדשים ואת הפירות שצומחים על העץ. כשיש לאדם שורשים עמוקים, הוא רואה את הדברים החדשים, את ההתגלות האלוקית שמופיעה מתוך ההתרחשויות בעולם.
אך "אם יפנה לבבך – שוב לא תשמע". כאשר הלב פנוי מתורה, אדם לא יכול לשמוע את החדשות. הוא אולי שומע מהדורות חדשות רבות, אבל הוא לא יודע באמת מה קורה, הוא לא שם לב לכך שקרה משהו חדש, התגלות אלוקית חדשה בדור שהוא חי בו. חידושים רבים קורים בעולם – ואנשים לא שמים לבם לכך. זה עובר לידם ולא נכנס פנימה. מדוע? כי הלב פנוי. כאשר הלב פנוי מתורה, נכנסים ללב שטווית והבלים. כאשר נוצר ואקום בכלי – הוא שואב אל תוכו את כל מה שנמצא בסביבתו. כך הלב – כאשר הוא ריק ופנוי – הוא מכניס את כל הדברים הזמינים, כל הלכלוכים וההבלים.
אפשר לראות את זה בתופעה של אנשים שאוהדים קבוצות בכדורגל או בכדורסל. אני יכול להבין שאדם רואה משחק. המיומנות והאקרובטיקה של השחקנים מעניינת אותו. הדיוק בבעיטה או בזריקת הכדור, השליטה בכדור וכדומה. אך לאהוד קבוצה, ועוד מחו"ל? מה אכפת לך אם ברצלונה תנצח, או טנגניקה עילית? מה הקשר שלך אליהם? זה לא נתפס.
אולי קשה להאמין, אבל לא נולדתי ראש ישיבה עם זקן לבן. בילדותי אהדתי קבוצה. בגרתי והלכתי לישיבה, וחבר, שאהד כמוני את הקבוצה, הלך לצבא. לאחר כמה חודשים הוא שלח לי מכתב, ובין השאר התייחס לקבוצה הזו, ואז גיליתי שזה בכלל לא מעניין אותי. למדתי על בשרי, שכשהלב פנוי וריקני – נכנסות ללב שטויות, ואכפת לך מי ינצח. אבל כשהלב מלא בתורה ובערכים – השטויות כבר לא מעניינות. כשהלב מלא בדברים אמיתיים – אין מקום לזבל להיכנס פנימה.
"כלי מלא – מחזיק". כאשר הלב מלא בתורה, אדם יכול לשמוע דברים גדולים ועמוקים. אך כלי ריק, מתמלא בספורט, בסרטים ובסדרות, ולא פנוי לשמוע דברים גדולים, ערכים. אדם לא יכול לראות את ההנהגה האלוקית, כשהלב פנוי מתורה ומתמלא בהבלים.
אחד האירועים החדשותיים החשובים שעוברים עלינו בדור האחרון – זה קיבוץ גלויות, שמופיע בתחילת הפרשה (דברים ל', א'-ח'):
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.
אחת הזכויות הגדולות ביותר של מדינת ישראל – זה קיבוץ גלויות. הנצי"ב, שחי כמה וכמה שנים לפני הקמת מדינת ישראל, כותב כך (העמק דבר לדברים ל'):
פרשה זו היא פרשת הגאולה, נבואה ברורה איך יהיה סדר הגאולה העתידה בפרטות… בתחלה יהי' התעוררות בקרב עיקר ישוב ישראל, שהם בכל הגוים היינו אומות גדולות…
וקבצך מכל העמים. אחר שישוב עיקר הגולה מן הגוים, ישוב ה' לקבץ מן העמים אשר הפיצך ה' שמה מעט מעט… שמתחלה יהי' קצת קבוץ גליות על ידי רשיון המלכיות ואחר כך יוסיף ה' ידו שנית כדכתיב ושב וקבצך וגו'.
קיבוץ גלויות מתחיל בקטן, ברשיון המלכויות, ואחר כך מתגבר ונעשה בעוצמה גדולה – כפי שזכינו לראות בדורות האחרונים.
על המילים "משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך" – שואל ה"שפת אמת" – למה חוזרת התורה על המילה "משם"? מדובר כאן על המקומות שבהם יהיו נדחי ישראל, "בקצה השמים", וה' יקבץ אותם. למה התורה מדגישה שזה "משם"?
הרמב"ם משתמש במילה זו שלא לציון מקום. כך הוא בתחילת ספר ה"יד החזקה (הל' יסודי התורה פ"א ה"א):
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
"שם" מבטא מציאות1. יש מציאות אלוקית.
כך גם ניתן לומר "משם יקבצך" – יש מציאות של גלות. בקצה השמים, רחוק ממציאות החיים שלנו – יש מציאות של גלות. אנו רואים זאת בעינינו. במשך מאות רבות של שנים היה עם ישראל בגלות. זו היתה מציאות החיים של עם ישראל. והנה בדור אחד – עולה בדעתם של אנשים להתקבץ לארץ ישראל, והם מתחילים להגיע אל הארץ.
אנו זוכים לראות את המציאות המיוחדת הזו בישיבה, עם התלמידים מבני המנשה. בהם התקיים הפסוק: "אם יהיה נדחך בקצה השמים". לפני 2,700 שנים, עוד לפני חורבן הבית, הם גלו. במשך כל השנים לא היה קשר בינם ובין שאר עם ישראל. ועדיין הם שרים שירי געגועים לירושלים וחולמים על "אחינו הגדול, יהודה", שיבוא ויקח אותנו לירושלים.
הרמב"ם מביא את הפסוקים מן הפרשה כשהוא אומר שצריך להאמין בביאת המשיח (רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א):
המלך המשיח עתיד לעמוד… וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'".
לפני כמה שנים התקיים אצלי בחדר שיעור לבני המנשה. אמרתי למי שעבר שם – אתה רוצה לראות את המשיח? תציץ לחדר… אנו יכולים לראות בעינינו את נס קיבוץ הגלויות, שהוא הסימן המובהק למשיח.
פסוקי קיבוץ גלויות קשורים גם לימי התשובה שאנו נמצאים בתוכם, כפי שאומר הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה י"ז, ב'):
התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה : "ושבת עד ד' אלהיך" "כי תשוב אל ה' אלהיך".
השיבה אל הארץ היא השלב הראשון של התשובה, שבע"ה יתעצם בתשובה אל ה'.
מיד לאחר התיאור של קיבוץ גלויות, נאמר:
וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ.
ככל שהמציאות של קיבוץ גלויות מתחזקת – האויבים שסביבנו מתפרקים ומתפוררים. אנו שומעים על כך בחדשות, וקשה להכיל את העוצמה של הדברים.
למשל, השבוע קראתי על מה שקורה ברשות הפלסטינית. הם נמצאים בהתפוררות גמורה. גם אם ירצה מישהו להקים להם מדינה – אין מי שיעשה זאת. מלחמות פנימיות, שחיתות, חיסולים הדדיים.
ברגע שעם ישראל מתקבץ – האלות עוברות אל אויבינו. "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה" (תהלים ל"ז, ט"ו). אנו צריכים לראות את המציאות בעיניים פקוחות, להודות לה' על הניסים שעוטפים אותנו, ולמלא את הלב בתורה, בערכים ובכיסופים לגאולה. כך אפשר לשמוע את החדשות ולדעת מה באמת קורה.
ענין נוסף הקשור לקיבוץ גלויות, ולמציאות החיים המיוחדת שלנו בישיבה בימים אלה.
בכל השנים, התקיימו בישיבה בראש השנה שני מניינים – אשכנזי וספרדי. אנו מאמינים גדולים בקיבוץ גלויות ובחיבור בין כולם, אבל מאמינים גם בצורך שכל אחד ישמור על מנהג אבותיו.
השנה, בגלל הקורונה, אין אפשרות לקיים שני מניינים ולכן יהיה מנין אחד, משולב. חלק מהתפילות יהיו בנוסח אשכנזי וחלק בנוסח ספרדי. קיבוץ גלויות כפשוטו.
המציאות הזו נכפתה עלינו בגלל הקורונה, והשאלה היא איך אנחנו מקבלים אותה. אנו צריכים לראות בכך הזדמנות – להקשיב לנוסח שלא מוכר לנו, לראות בו את האמת, האומנות, היופי ויראת השמים שיש בו. אל לנו להיות כל החג בצער על כך ש"נאלצנו" להתפלל בנוסח שאנו לא רגילים אליו, אלא להיפך. אנו צריכים לחיות לפי הפתגם: "אנו לא בוחרים מה יהיה לנו, אבל כן בוחרים איך להתייחס לכך".
יש לנו בחירה חופשית מלאה איך להתייחס למה שעובר עלינו. לראות זאת בעין טובה, בכיף ובשמחה. לראות בתפילה המשותפת דבר מרומם, וחיזוק בקיבוץ גלויות.
נזכה בע"ה לשנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, לראות את משיח צדקנו וקיבוץ גלויות בעינינו, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 עי' בפירוש הרב קפאח להלכה זו ברמב"ם.