זבחים נ"ו (ע"ב) – נ"ז (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
זבחים נ"ו (ע"ב) – נ"ז (ע"א):
ר' יוסי הגלילי אומר חלבו לא נאמר אלא חלבם דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח כנגד היסוד מנא לן א"ר אליעזר אתיא זריקה זריקה מעולה ועולה גופה מנלן דכתיב אל יסוד מזבח העולה למד על עולת חובה שטעונה יסוד.
נאמר בבכור (במדבר י"ח, י"ז):
אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחח לה'.
מדיוק המילה "דמם" למד רבי יוסי הגלילי שמדובר גם על מעשר ופסח.
הזריקה מבטאת דילוג שעושה הדם על המזבח. הכהן אינו נותן את הדם בידיו. הדם צריך לעבור דילוג בין המציאות בה הוא נתון ועד למזבח לפני ה'. הזריקה נעשית כנגד היסוד. היסוד מבטא את הקשר של המזבח ושל זריקת הדם על המזבח אל האדמה ואל היסודות החזקים עליהם הוא נתון.
הזריקה מבטאת אפוא התעלות הדם למעלה בדליגה והיסוד מבטא את העמידה על האדמה ואת דרך העליה ההתפתחותית והטבעית.
שילוב בין שתי בחינות אלו הוא עניינה המיוחד של תפארת ושל גזירה שוה שהיא בהנהגת התפארת. התפארת מחוברת למעלה אל הבינה שהיא עליונה וסתומה שרק בדליגה אפשר להגיע אליה, ומלמטה מחוברת אל המלכות על ידי היסוד כחיבור טבעי התפתחותי.
על כן למדו בג"ש דין זריקה כנגד היסוד שהוא שילוב של דליגה וחיבור טבעי.
הדברים מתאימים לבכור, מעשר ופסח.
הבכור מבטא הקדושה הנמצאת בבהמת ישראל מצד עצמות טבעיותה.
המעשר מבטא הקדושה הנמצאת בקנין של ישראל שהיא גם קדושה של טבעיות הקנין.
הפסח מבטא את הבסיס הטבעי של האומה כנסת ישראל. מחד הוא קרבן ציבור שקבוע לו זמן ומאידך הוא בא על ידי יחידים ובמיוחד משפחות שהן הבסיס הטבעי לקדושת האומה.
על כן ראוי לדמם להיות נזרק על המזבח ולעלות בדליגה לפני ה' ולהיות כנגד היסוד המבטא טבעיות הקשר לארץ ולאומה וקנייניה.