בכורות ל"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בכורות ל"ב (ע"א):
במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תם ולא בעל מום מנא הני מילי אמר רב חיננא אמר רב וכן אמר רב דימי אמר רבי יוחנן נאמר לא יגאל במעשר ונאמר ולא יגאל בחרמים מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהושע מפני דאי לא מפני איכא למפרך מה לחרמים שכן חלים על הכל לאיי אפנויי מפני לא יאמר ולא יגאל בחרמים ויגמר ממעשר מה מעשר קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושים ואינם נגאלין ולא יגאל דכתב רחמנא למה לי לאפנויי איכא למיפרך מה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו אלא לא יאמר לא יגאל בחרמים ויגמר מבכור מה בכור קדוש ואינו נגאל אף חרמים קדושין ואינן נגאלין לא יגאל דכתב רחמנא ל"ל לאפנויי איכא למיפרך מה לבכור שכן קדושתו מרחם אלא לא יאמר לא יגאל במעשר ויגמר העברה העברה מבכור מה בכור קדוש ואינו נגאל אף מעשר קדוש ואינו נגאל לא יגאל דכתב רחמנא במעשר למה לי לאפנויי ואכתי במעשר נמי לא מפני דאיכא למפרך כדפרכינן והעברת קרא יתירא הוא בכור נמי נילף גאולה גאולה מחרמים דמעשר מפני דבכור לא מפני ומאי חזית דלא תפדה דבכור לגופיה ודמעשר לאפנויי ואימא דמעשר לגופיה דבכור לאפנויי דנין גאולה מגאולה ואין דנין פדייה מגאולה מאי נפקא מינה הא תנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל איכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן ולילף בכור העברה העברה ממעשר דהא מעשר נמי גמר גאולה גאולה מחרמים מיעט רחמנא גבי חרמים הוא הוא ולא בכור ואימא הוא ולא מעשר מעשר גאולה כמותו רבא אמר לא יגאל דחרמים לא צריך דאיתנהו היכא אי בי בעלים הקדש נינהו אי בי כהן חולין נינהו דתניא חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם שנאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנן לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם שנאמר כל חרם בישראל לך יהיה לא יגאל דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר אימא תנהו ענין לבכור מעשר גאולה כמותו רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמדה והערכה אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא הניחא למ"ד קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אלא למ"ד קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה מאי איכא למימר אנן הכי קאמרינן מי איכא דמחיים לא מיפריק ולאחר שחיטה מיפריק אלמה לא מחיים דאלימא קדושתיה לא מיפריק לאחר שחיטה דאקיל ליה קדושתיה מיפריק ולא כל דכן הוא ומה מחיים דאלים למיתפס פדיונו לא מיפריק לאחר שחיטה דלא אלים למיתפס פדיונו מיפריק אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא ולכתוב רחמנא לא ימכר אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא מזדבן דקא עביד עובדין דחול אבל איפרוקי מיפריק דהא עיילי דמיו להקדש להכי כתב רחמנא לא יגאל דלא איזדבוני מיזדבן ולא איפרוקי מיפריק.
הלימוד בגזירה שוה מובנה בסוגיא שהרי בררו שהמילים לא יגאל "פנויות" לגזירה שוה ולא לומדים מהם דברים אחרים שאם לא כן איפרך גזירה שוה.
הגזירה שוה מבוארת יותר על פי דרכו של הרמ"ע מפאנו שלמד שגזירה, לשון חיתוך וסירוס, והכוונה של הקליפות החיצוניות, על מנת לגלות את הפנימיות של הנושא המדובר.
הביטוי "גאולה" על הטיותיו השונות חוזר פעמים רבות בפרשיות בהר ובחוקותי, ועניינו חזרת דבר אל מקורו ואל בעליו. כך היא גאולת שדות ובתים ועבדים וכן גם גאולה מהקדש.
הביטוי המיוחד בחרמים ובמעשר הוא "לא יגאל" והיינו שהוא קדש לה' באופן שמאבד את שייכותו לבעליו.
השייכות לבעלים היא צורה טבעית של רכוש. אמנם חשובה היא אבל נשארת בגדר טבעיות החיים.
הקדש לה', "גוזר" את קליפת הטבעיות וחושף את הקדושה הפנימית את השייכות לה' באופן שמאבד זיקתו לבעליו.
הפסוק בחרמים הוא (ויקרא כ"ז, כ"ח):
אך כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחזתו לא ימכר ולא יגאל.
התורה מנמקת את "לא יגאל" בכך שהוא קדש קדשים לה' וכבר אינו שייך לבעלים.
הפסוק במעשר (ויקרא כ"ז, ל"ב-ל"ג):
…. העשירי יהיה קדש לה'. לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל.
אף כאן הנימוק הוא שהוא קדש לה'.
הגזירה השוה באה לגזור את קליפת הרכושנות ולגלות את הקדש לה'.
מכאן לומדים שגם במעשר לא יימכר. לא רק בעליו לא יגאלנו אלא אין לו כל זיקה לרכושנות טבעית.