בכורות מ"ט (ע"א) – לימוד מגזירה שוה

בכורות מ"ט (ע"א):
במשנה:

… מת ביום שלשים כיום שלפניו ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן.

ובגמרא:

מאי טעמייהו דרבנן גמרי חדש חדש ממדבר מה התם ומעלה אף הכא נמי ומעלה ור"ע מספקא ליה מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין ולא גמרי ממדבר הוו להו שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין או דלמא כי אין מלמדין לעלמא אבל לגופייהו מלמדין ומשום הכי מספקינן ליה.

וברש"י:

ממדבר – כתיב הכא (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה וכתיב במדבר (שם ג) פקוד כל בכור זכר מבן חדש ומעלה.

לרבנן יש גזירה שוה "חדש" "חדש".
בפשטות זו גזירה שוה שלא קיבלוה במסורת שהרי לר"ע מספקא ליה משום שני כתובין הבאים כאחד. זה שמגדירים אותם כשני כתובין מלמדנו שאין לימוד מפורש של גזירה שוה, אלא אנחנו מעצמינו רוצים ללמוד שכשאמרה תורה "בן חדש" הכוונה ומעלה, מיום שלושים ואחד ויום שלושים כלפניו דמי.
נראה שרבנן שלמדו גזירה שוה הבינו שיום שלושים הוא בחי' ממוצעת בין שלפניו לבין שלאחריו וגזירה שוה היא המידה הממוצעת שעל פיה יש ללמוד על הבחי' הממוצעת¹
הרי יום השלושים הוא מחבר בין תקופת החדש הראשון לבין התקופה שלאחריה וכל חיבור הוא ממוצע וגבול בין העולמות, והוא בסוד התפארת.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *