לחיות עם פרשת השבוע – לפרשת חוקת – מי מפחד מדרך ארוכה?
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
בתחילת הפרשה מופיעה מצות פרה אדומה, והכותרת לפרשה זו (במדבר י"ט, ב'):
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.
פרה אדומה היא ביטוי לגבולות שהתורה נותנת לנו.
כידוע, לגבולות יש תפקיד חשוב לאדם ולעולם. התורה קובעת לנו "גבולות גזרה" שאנו חיים בהם – לא כל דבר מותר לאכול, לא כל דבר מותר לעשות, לא לכל מקום מותר להיכנס.
ענין חשוב בנושא הגבולות הוא: מי מציב את הגבולות. יכול אדם להציב לעצמו גבולות, ויש בכך ערך. אך גבולות כאלה ניתנים לשינוי. כשם שאדם קובע את הגבולות כך הוא יכול גם לשנות אותם. הגבולות של התורה הם גבולות שבאים אלינו מלמעלה. יש דבר שנמצא מעלינו – וממנו באים אלינו הגבולות.
פרה אדומה היא ביטוי לגבול כזה (רש"י):
גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.
יכול אדם לנסות ולהבין את עניינה של פרה אדומה, אבל הגבול קבוע ואין לאדם יכולת לשנותו. זוהי חוקה – דבר חקוק, מסגרת הסוגרת ומגדירה את צורת החיים של האדם והאומה.
הגבול הברור ביותר בחייו של האדם הוא עצם החיים – יש גבול לחיים. פרה אדומה מתמודדת עם מה שמגיע אחרי גבול החיים – עם המוות, עם הטהרה מטומאת מת. החיים הם דבר עליון מאוד – אך גם להם יש גבול.
גם פרטי ההלכות של פרה אדומה קשורים לגבולות.
יש לקחת פרה "אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר י"ט, ב')- האדם לא התערב בחייה. את הפרה יש לשרוף, ולקחת את האפר. האפר הוא מה שנשאר לאחר שהאש שורפת ומכלה את בשר הפרה. את האפר לא ניתן לשנות. על האפר נותנים "מַיִם חַיִּים" (במדבר י"ט, י"ז) – מים טבעיים שלא עברו שינוי.
כל הדברים הללו מבטאים את הגבולות – הקב"ה קובע את הצורה בה נעשים הדברים, והאדם לא יכול להתערב ולשנות. אלו דברים שניתנים לנו מלמעלה, ואנו כפופים אליהם ללא שינוי והתערבות.
מן הצד השני, סיום הפרשה עוסק דווקא בהרחבת הגבולות.
עם ישראל פוגש בסיחון ובעוג, שני מלכי האמורי, וכובש את ארצם. ארץ סיחון ועוג, הנמצאת בעבר הירדן המזרחי, איננה חלק מגבולות הארץ היסודיים. אין מביאים ביכורים מעבר הירדן (ביכורים פ"א מ"י), ומבואר בירושלמי (ביכורים פ"א ה"ח):
תני: "אשר נתתה לי", לא שנטלתי לי מעצמי.
עבר הירדן זו ארץ שלקחו בני גד ובני ראובן מעצמם. זוהי הרחבת הגבולות של הארץ שנתן ה' לישראל.
כאשר חיים בתוך הגבולות בצורה נכונה, בשאיפות ראויות, ניתן גם להרחיב את הגבולות. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קי"ח, ה'), "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי" (תהלים ד', ב'). מתוך מציאות של מיצרים וגבולות ניתן להרחיב את הגבולות.
בין הגבולות שבתחילת הפרשה להרחבת הגבולות שבסופה, עם ישראל עובר תהליכים רבים. נעמוד על כמה נקודות בקצרה.
אירוע מרכזי בפרשה הוא חטא מי מריבה.
לאחר שהעם צמאים למים, נאמר (במדבר כ', ח'):
קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.
משה מצטווה לקחת את המטה, ולדבר אל הסלע. הנצי"ב מבאר (העמק דבר):
ודברתם אל הסלע. אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים, שהרי אין הסלע בר שמיעה… ורצה הקב"ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל, ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים, על כן צוה ה' להקהל עדה אל הסלע, ושם היה השכינה באותה שעה, ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר…
משה הצטוה לדבר אל העם ליד הסלע, ולא לדבר אל הסלע.
המפרשים דנו, לשם מה לוקח משה את המטה, אם איננו משתמש בו להכאת הסלע. ניתן להבין את "טעותו" של משה, על פי חלק מהמפרשים, שהבין שלקיחת המטה היא כדי להכות בסלע.
נראה, שהמטה הוא ביטוי למידת הדין. מידת הדין היא ענין של גבולות. כשאדם עובר את הגבול – המציאות מכה בו, וזהו המטה.
דיבור, לעומת זאת, הוא ביטוי של הסברה, רצון להבין את הדברים ולהעמיק בהם.
הקב"ה אומר למשה – קח את המטה, ואז עליך לדבר אל העם. המטה ממלא את תפקידו גם כשלא משתמשים בו. בבית הדין השוט תלוי על הקיר – וזה מספיק. כאשר אדם יודע שיש אפשרות של עונש ושל מכה – הוא הולך בדרך ישרה, ואין צורך להשתמש בשוט בפועל.
משה צריך לקחת את המטה, כדי שהעם יראו אותו וידעו שיש גבולות ויש דין – אבל לדבר אל העם, בלי להכות.
אמרו בגמרא (סנהדרין כ"ד ע"א):
אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב "ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים", "נועם" – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. "חובלים" – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה.
הנהגת ארץ ישראל היא בנועם, בדיבור. אבל גם הנועם נקרא "מקל נועם". גם כשמדברים בנועם – צריך מקל – מטה שנמצא על הקיר או בידיו של משה, ואז הדיבור פועל את פעולתו בצורה טובה.
אנו נזהרים מלדבר על משה רבינו, וקל וחומר על חטאו. תורה היא וללמוד אנו צריכים. אנו לא עוסקים במשה, אלא במה שאנו יכולים ללמוד אלינו מדברי התורה.
נראה, שחטאו של משה היה שלא האמין בעם. התורה כותבת (במדבר כ', י"ב): "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי", אך נראה שהביטוי של זה היה בחוסר אמון בעם. לכן אמר משה (במדבר כ', י'): "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים".
בכל מערכת שיש בה סמכות, השימוש במטה – בעונש, בסמכות ובגבולות, הוא השלב האחרון.
השלב הראשון – במשפחה, בכיתה וכדומה – הוא האמון. הסמכות צריכה להיות בנויה על אמון של האדם שעומדים מולו אנשים טובים. מתוך האמון מגיע קשר עמוק. לאחר שיש אמון ונבנה קשר – ניתן להפעיל סמכות.
משה התחיל בסמכות, באמירת "שמעו נא המורים", בשימוש במטה. חוסר האמון והכעס שבא בעקבותיו, הם ביטוי לסדר לא נכון. הראשית היא באמון, ורק לאחר שהאמון יצר קשר – ניתן להגיע לשלב הסמכות. בצורה כזו הסמכות מתקבלת בצורה טובה, ולא כובלת את האדם בצורה חריפה.
חטא מי מריבה קשור גם הוא להבנת הגבולות. עם ישראל מתכונן להנהגת ארץ ישראל, שהיא הנהגה של "מקל נועם". זוהי הנהגה של דיבור, כשהמקל נמצא ברקע, ולא משתמשים בו בפועל.
החיים של עם ישראל בגלות ובמדבר הם חיים שלא בסדר הנכון, הטבעי והנורמלי של החיים. במדבר ההנהגה היא ניסית, ולכן בכל מקרה – יש תגובה מתאימה ומיידית. קרח חולק על משה – הארץ פותחת את פיה ובולעת אותו. עם ישראל מתלונן – באים נחשים והורגים בעם. במדבר ההנהגה היתה מכח הסמכות.
בארץ ישראל בונים הנהגה קבועה ומסודרת. הנהגה שנובעת מאמון ומקשר, ולא רק מסמכות.
בהמשך הפרשה מסרב אדום לתת לישראל לעבור בגבולו, ולאחר מכן נאמר (במדבר כ"א, ד'):
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ.
עם ישראל מפחד מדרך ארוכה, מאבד את הסבלנות.
ובהמשך נאמר (במדבר כ"א, ה'):
וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.
נראה, שנפשו של העם קצה בחיי המדבר. העם רוצה להיכנס לארץ ולחיות חיים טבעיים.
במדבר, אכלו ישראל לחם מן השמים, ושתו מים שבאו מן הארץ. בארץ ישראל זה הפוך – "המוציא לחם מן הארץ", והמים – "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים י"א, י"א).
לְמה מתכוון העם בדבריו "כי אין לחם ואין מים"? והרי היה לעם גם לחם וגם מים? נראה, שהכוונה היא שהלחם והמים לא באים בצורה טבעית, אלא בדרך הפוכה מהטבע. ישראל רוצים להיכנס לארץ ולחיות בצורה טבעית וישרה – לעמול להוציא לחם מן הארץ, ולשתות מים מן הבאר, בצורה טבעית.
לאחר שבאו הנחשים השרפים ועשה משה נחש נחושת, הבינו העם שלא הנחש ממית, ולא הנחש מחיה, אלא אבינו שבשמים. הקשר עם הקב"ה הוא העיקר, וכשזה קיים – אפשר לקבל גם את הלחם והמים בצורה נכונה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.