לחיות עם פרשת השבוע – צלפחד: במותו ציוה את החיים
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
אחד העניינים בפרשה הוא סיפור בנות צלפחד שבאו אל משה לבקש את נחלת אביהן.
התורה מדגישה (במדבר כ"ו, ל"ג):
וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.
זו מציאות מיוחדת, שהובילה להלכה שאפילו משה לא ידע – מה הדין של ירושת בת במקום שאין בנים. בצורה פשוטה חשב משה שרק בנים יורשים, ואם אין בנים – תעבור הירושה לאחים או לאב. התורה מחדשת, שכאשר אין בנים – הבנות יורשות.
האם שייך לשאול, מדוע היו לצלפחד רק בנות ולא בנים? בזמן התורה היו שואלים זאת כך: מדוע נענש צלפחד שהיו לו רק בנות? בדורנו יש לשאול זאת אחרת: במה זכה צלפחד שהיו לו רק בנות? מהי הסגולה המיוחדת לכך?
השפת אמת על הפרשה (פינחס, תרס"ג) מבאר את ענין בנות צלפחד באריכות, ובהשראת דבריו ננסה לבאר את הענין.
פרשת פינחס עוסקת בהעברת הנהגת עם ישראל מהנהגה המתאימה למדבר, כפי שהנהיג משה, להנהגה המתאימה לארץ ישראל, שתהיה על ידי יהושע.
מהו ההבדל בין המנהיגות של המדבר למנהיגות של ארץ ישראל?
במדבר זה בחינת (שמות ט"ז, ד'): "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם", ובארץ ישראל זה בחינת (משנה ברכות פ"ו מ"א): "המוציא לחם מן הארץ".
מצד הארץ – אין במדבר כלום. הלחם בא מן השמים. האדמה שוממה, ולא ניתן להצמיח דבר מלמטה למעלה. הלחם, וכך גם התורה – באים מן השמים.
בארץ ישראל, הלחם בא מן הארץ, וכך גם התורה. "וחיי עולם נטע בתוכנו – היא תורה שבעל פה" (טור או"ח סי' קל"ט). בארץ ישראל עם ישראל מתחיל לחיות את חייו הטבעיים, והדברים נבנים מלמטה למעלה. אין הנהגה ניסית כפי שהיה במדבר. ארץ ישראל נקנית על ידי מלחמות והתיישבות, זריעה ונטיעה.
בתוך כל אלו, זוהי ארץ אשר "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א, י"ב). גם את ההנהגה הטבעית של ארץ ישראל מוביל הקב"ה, ולפעמים אנו זוכים לראות זאת. אך הדברים נעשים דרך הארץ, על ידי האנשים העובדים את הארץ, על ידי צבא הנלחם לכבוש את הארץ. בארץ ישראל חיים את החיים, והחיים עצמם הם אלוקיים.
ניתן לומר, ששני הצדדים הללו הם זכר ונקבה.
הזכר, האיש, הוא בחי' מידת התפארת, שעליה אמרו (ברכות נ"ח ע"א): "והתפארת זו מתן תורה", בחי' תורה מן השמים.
הנקבה, האשה היא בבחי' מידת המלכות, החיים, התורה שבעל פה.
האשה היא המביאה חיים לעולם.
בעבר הדבר היה נכון באופן כללי. האיש מביא הביתה את חומרי הגלם, את ה"תלוש", והאשה עושה מזה בית שיש בו חיים. הדבר נכון גם בהולדת הילדים. האיש נותן חומר גולמי, והאשה הופכת זאת למרקם של חיים.
האיש הוא בחי' תורה שבכתב. אין אנו חיים את התורה שבכתב. התורה שבכתב נותנת לנו עצות, כפי שמכונות המצוות בזוה"ק "עיטין".
משל למה הדבר דומה, לראש ממשלה, שאיננו מבין בכל התחומים, ולכן הוא לוקח יועצים. היועץ הכלכלי, למשל, מבין יותר מראש הממשלה בכלכלה, והוא יודע את התיאוריות, ועל פי זה נותן עצות. אך מי אחראי בסופו של דבר על הכלכלה? מי הופך את עצותיו של היועץ לחיים? זה ראש הממשלה, הוא החיים עצמם.
האיש הוא יועץ, נותן כיוון, אך האשה הופכת זאת למרקם של חיים. זוהי ההנהגה של ארץ החיים, ארץ ישראל.
במאמר מוסגר: כואב לשמוע שנשים רואות לעצמן הישג בכך שהן עושות את התפקידים של הגברים. אין להם מה לחפש בתפקידי הגברים. מחכה להן הרבה יותר מזה בתפקיד המיועד להן. החיים מופקדים אצלכן, אל תסתפקו בפחות מזה.
מתאים הדבר, שכחלק מהעברת ההנהגה מדור המדבר לדור ארץ ישראל, באות בנות צלפחד. הנהגה ארץ ישראל היא הנהגת הנוקבא, הנהגת החיים, ולכן מתאים ששאלת הבנות תתעורר בתקופה הזו, ותדגיש את ההנהגה המיוחדת לארץ ישראל.
מהי הזכות של צלפחד, שבעבורה זכה לבנות, חכמניות ואוהבות הארץ?
נחלקו חכמים מי הוא צלפחד. בנותיו אומרות למשה (במדבר כ"ז, ג'):
אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.
מהו החטא של צלפחד? נחלקו בכך חכמים (שבת צ"ו ע"ב):
תנו רבנן, מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'", ולהלן הוא אומר: "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק… אלא מהיכא הוה, מ"ויעפילו" הוה.
לדעת רבי עקיבא צלפחד היה המקושש, שעליו נאמר (במדבר ט"ו, ל"ב-ל"ו):
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת… וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
לדעת רבי יהודה בן בתירא, צלפחד היה מן המעפילים שרצו לעלות לארץ לאחר חטא המרגלים, ומתו על ידי העמלקים והכנענים.
[בדור שלנו, המעפילים זו מילת שבח, לאנשים שעלו לארץ במסירות רבה. בילדותנו גדלנו על סיפורי המעפילים, וכשגדלתי, הופתעתי לגלות שבעצם המעפילים היו חוטאים. אך היה זה חטא שהיתה בו עוצמה של אהבת ארץ ישראל]
לפי רבי יהודה בן בתירא, צפלחד מת מתוך אהבת הארץ, ובנותיו קלטו ממנו את אהבת הארץ שעליה גדלו.
לפי רבי עקיבא, צפלחד היה המקושש. אמרו בתוספות (בבא בתרא קי"ט ע"ב, ד"ה "אפילו"):
ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים, מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין, שהיו אומרים ישראל: כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים.
לאחר חטא המרגלים, כשנגזר על אותו הדור שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ, אחז היאוש את עם ישראל. הם התייאשו מהחיים – לשם מה אנו צריכים להמשיך ולחיות כאן במדבר, בלי תקוה להגיע לארץ?
המקושש רצה להחדיר בעם ישראל עוצמות של חיים, ולכן חטא את חטאו. מה היה בדיוק החטא של המקושש? חכמים מונים שלש אפשרויות – מהי המלאכה ממלאכות שבת האסורות, שעליה עבר המקושש במעשיו (שבת צ"ו ע"ב):
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש – מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה.
לפי הדעה הראשונה, המקושש העביר את העצים ארבע אמות ברשות הרבים. העברת ארבע אמות ברשות הרבים היא תולדת של מלאכת הוצאה. הר"ן מסביר (חידושי הר"ן שבת ע"ג ע"א):
משום דמעביר תולדה דמוציא היא, לפי שארבע אמות של אדם רשותו הן, ומי שמוציא חוץ לארבע אמותיו הוה ליה מוציא מרשות לרשות.
לכל אדם יש ארבע אמות ברשות הרבים שהן רשות המיוחדת לו. הדבר נכון גם מבחינה קניינית, שארבע אמות של אדם קונות לו ברשות הרבים. לכן מי שמעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים, כאילו הוציא את החפץ מרשותו לרשות הרבים.
המקושש במעשיו העביר מסר לעם ישראל. גם במדבר, ברשות הרבים – יש לכל אחד רשות היחיד. המדבר הוא לא רק מקום הפקר. יש לכל אחד משמעות בתוך המדבר. אל תחשבו, אומר צלפחד לאחיו, שהמדבר הוא מקום שאין בו ביטוי אישי, ואין משמעות לכל אחד ואחד. לכל אחד יש ארבע אמות משלו, והוא יחיד ומיוחד בתוך ההפקר של המדבר, המלא ליסטים ומזיקים.
מן הצד השני, עומדת מלאכת מעמר. מהי מלאכת מעמר? לאחר שנקצרה התבואה, אין לאסוף אותה לערימות. לכאורה, אין בכך כלום. המעמר לא שינה דבר בתבואה, אלא רק הפך תבואה מפוזרת, לערימה אחת.
יש בכך אמירה משמעותית. צלפחד אומר לבני ישראל: את החיזוק ואת עוצמות החיים שלנו נקבל כאשר נהיה יחד, "ערימה אחת". כשכל אחד עומד לעצמו, יכול לתקוף אותו היאוש, אבל כשאנו ביחד – "עם ישראל חי". אם אתה חלק מהכלל, אתה נשאר בחיים גם לאחר מותך. כל מה שאדם עושה בחייו – ממשיך לחיות אחרי מותו – בחיי הכלל.
מלאכת מעמר מלמדת, שכאשר לוקחים שיבולים בודדות והופכים אותן לערימה אחת – יש בכך יצירה חדשה. כך כאשר לוקחים אנשים בודדים והופכים אותם לאומה – כל אחד ואחד מקבל משמעות חדשה. הוא חלק מעם הנצח ולכן גם הוא נצחי.
בין שתי דעות אלו עומדת מלאכת "תולש". התולש עוקר דבר ממקום חיותו וגידולו. הצמח מחובר לאדמה, והיא נותנת לו חיים. מי שתולש, מנתק את הצמח ממקור חייו ועל כך הוא נענש.
צלפחד תלש כדי ללמד שגם במדבר יש חיים. יש מה לעשות. העצים הללו מחוברים לאדמה ויונקים ממנה חיים, ומכאן תלמדו שגם באדמת המדבר יש חיים. החיים במדבר הם בעלי משמעות, ואסור לפגוע בהם.
המקושש חילל את השבת כדי ללמד את ישראל שיש חיים במדבר. במותו ציוה להם את החיים.
בנות צלפחד, שתפקידן הוא בניית החיים, ירשו מאביהן את עוצמות החיים. כיון שעניינו של צלפחד היה החיים, זכה שיהיו לו רק בנות, המופקדות על החיים, והן קיבלו את נחלתו בארץ החיים.
פרשת בנות צלפחד מלמדת את מעלתן של הנשים והבנות בקנין ארץ ישראל, ארץ החיים, מתוך קישורן אל החיים. זוהי הצורה העליונה ביותר של קשר תמידי ועוצמתי עם הקב"ה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.