לחיות עם פרשת השבוע – "רע מנעוריו" – זה טוב או רע?
בחלק של היום בפרשה (רביעי), יש פסוק מוכר ומפורסם, שננסה להתבונן בו (בראשית ח', כ"א):
וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
רש"י מסביר:
מנעוריו – "מנעֻריו" כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע.
יש כאן אמירה יסודית וחשובה. מרגע שאדם יוצא ממעי אמו, מרגע הלידה – יצר הרע מתלוה אליו. הוא נולד וכבר הוא צריך לאכול. החיים המעשיים והחומריים מעסיקים את האדם מיד. מקטנותו הוא זקוק לתשומת לב ועוד דברים שקשורים ליצר הרע. היצר הטוב מצטרף רק בגיל 13 לאדם.
חכמים דרשו על כך פסוק בקהלת (קהלת ד', י"ג):
טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד.
כך אמרו: (מדרש תהלים מזמור ט'):
זהו שאמר הכתוב: "טוב ילד מסכן וחכם", זה יצר טוב, ולמה צווחין ליה (=ולמה קוראים לו) "חכם", דהוא מכוין ברייתא לארחן טבן (=שהוא מכוון את הבריות לדרכים טובות), ולמה צווחין ליה "מסכן", דלית כל עמא שמעין ליה (=שאין כל העם שומע לו), ולמה צווחין ליה "ילד", דהוא מזדווג לבר נש מן תלת עשר שנין ולעילא (=שהוא מזדווג לאדם משלוש עשרה שנים ולמעלה). "ממלך זקן וכסיל", זה יצר הרע, ולמה צווחין ליה "מלך", דכל איברים שמעין ליה (=שכל האיברים שומעים לו), ולמה צווחין ליה "זקן", דהוא מזדווג לבר נש מן טליותיה עד סיבותיה (=שהוא מזדווג לאדם מילדותו ועד זקנותו), שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", משננער ממעי אמו, ולמה צווחין ליה "כסיל", דהוא מכוין ברייתא לארחן בישן (=שהוא מכוון את הבריות לדרכים רעות).
היצר הרע נמצא עם האדם מלידתו. לעומתו, היצר הטוב הוא ילד. הוא מגיע בגיל 13, ורק אז הוא מתחיל להדריך את האדם ולתת לו עצות טובות.
ננסה לתאר לעצמנו את המציאות שבמשל של חכמים. יש מלך זקן, עם נסיון חיים עצום ורב. מגיע אליו ילד, ואומר לו: אתה טועה בדרך שבה אתה מנהיג את המדינה. אתה צריך לשנות את הוראותיך בתחומים אלה ואלה. כיצד יגיב המלך? הוא לא יקשיב בכלל. אני מלך עם נסיון של 13 שנים, מי אתה שתציע לי הצעות? מה אתה מבין בכלל?
משום כך, האדם קשוב יותר ליצר הרע. לכן אומר הקב"ה שלא יוסיף לקלל עוד את האדם, שהרי "אין זו אשמתו". משננער לצאת ממעי אמו התלוה אליו היצר הרע – ואיך הוא יכול לעמוד כנגדו?
מהו הכח של הילד החכם והמסכן לעמוד מול המלך הזקן והכסיל?
יש לנו כח עצום, חזק מאוד, כפי שנאמר (קהלת ז', כ"ט):
לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.
האם יש סתירה בין האמירה: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ובין האמירה: "אשר עשה האלהים את האדם ישר"?
נראה שלא. הפסוקים אינם סותרים זה את זה, אלא משלימים זה את זה.
בפנימיותו האדם הוא ישר. אך כשהוא יוצא ממעי אמו ונפגש עם העולם ועם החיים וצרכיהם – הוא נפגש גם עם היצר הרע. התינוק נולד והוא רעב, הוא בוכה כדי שידעו שהוא רעב – והנה, מיד אמא באה אליו ומאכילה אותו. הוא מבין שכשהוא בוכה – מיד באים אליו. הסידור הזה מוצא חן בעיניו, והוא בוכה עוד ועוד.
התינוק מתרגל לכך שהוא במרכז, וכולם סובבים סביבו ומכרכרים סביבו. כך האגו שלו הולך ומתנפח.
הצרכים של התינוק הולכים ומיתרגמים ליצר הרע.
אבל כיון שעשה האלהים את האדם ישר – אנו בטוחים שהטוב ינצח. בעומק הפנימי האדם הוא טוב. כשהוא נפגש במהלך חייו בדברים אמיתיים – הם חודרים לפנימיותו והוא חש באמת שלהם, שמתאימה לו.
מערכת היחסים של האדם עם היצר הרע היא חיצונית, ואילו הפנימיות – ישרה וטובה.
חלק ניכר מתפיסות החיים שלנו באות מדברי ה"מלך זקן וכסיל", שאיננו מקשיב ל"ילד מסכן וחכם". האגו, הרצון להצליח, התחרותיות, הקנאה – כל אלו הן תכונות הקבועות עמוק בנפש האדם, ובאות מכך שמלידתו הוא נתון להשפעת היצר הרע.
אדם מקנא משום שהקנאה היא קיומית. כשיש שני ילדים בבית, ובודאי כשיש יותר, כל ילד צריך לתפוס את מקומו, וזה יוצר תחרות וקנאה. אנו מכירים זאת מסיפור יוסף והאחים. יעקב נותן ליוסף כתונת פסים, והאחים מקנאים. התחושה היא שאם הוא מקבל ולא אני – זה מאיים על הקיום שלי. מילדותו האדם רגיל לכך שכשהוא בוכה הוא מקבל חלב כדי לשרוד. אם הוא לא מקבל משהו – הוא מרגיש איום קיומי.
כך גם היחס של האדם לביקורת, ותגובות נוספות של האדם – באות מתפיסות שנוצרו לו בינקותו, מהפרשנות של היצר הרע למציאות החיים שלו.
היצר הטוב אמור להגיד לאדם – זו טעות. יש לך טעות בסיסית בתפיסת החיים והמציאות. חברה היא דבר חיובי ולא מאיים. כשחבר שלך מצליח – שמח! הוא לא לקח ממך את ההצלחה. אל לך לראות בכך איום על הקיום שלך.
לכל אדם יש תפיסות מוטעות שמלוות אותו מעת שננער לצאת ממעי אמו. אבל חשוב לזכור שבפנימיות – האדם הוא ישר, מהישרות הזו נובע המצפון של האדם והרצון החזק שיש באדם – להיות טוב. מכאן הבטחון שלנו שהטוב ינצח את הרע. הקב"ה ברא אותנו ישרים, ויש לו אמון בנו שנופיע את הישרות הזו בחיינו.
דברים אלו קשורים לנושא כללי – היחס לרע בעולם. הפרשה עוסקת בכך הרבה. המבול היה מאבק ברוע של האנושות. כשיוצאים מן התיבה נאמר (בראשית ט', י"ח):
וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת וְחָם הוּא אֲבִי כְנָעַן.
מדוע ה' מוציא מהתיבה את חם, אבי כנען, שהוא "שורש עבודה זרה ויסודה הראשון" (ספר המצוות להרמב"ם, עשה קפ"ז)? בהמשך מצוה אותנו התורה על עמי כנען (דברים כ', ט"ז): "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה".
לכאורה, אם רוצים לתקן את העולם ולבנות עולם שאין בו רע – היה צריך לצרף את חם לדור המבול, ולהוציא מהתיבה רק את בני נח הטובים והצדיקים.
ועוד. היינו מצפים, שהיצר הטוב ילוה את האדם מלידתו, והיצר הרע יצטרף בשלב מאוחר יותר. מדוע ה' לא ברא את העולם בצורה הזאת?
לרע יש תפקיד חשוב בעולם. ה' ברא את העולם כך שהרע מגיע ראשון, והטוב מגיע אחריו. מדוע? מסביר זאת בספר "לשם שבו ואחלמה" (ספר "שערי הלשם" חלק א', סימן ט"ו, פרק א):
וכמו שכתב הספר יצירה פ"ב: "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה לנגע". ושניהם הם מצד הגבורות. והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת הענג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחי’ מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך. והרי אי אפשר שיוצא מציאת הגבורות על מציאת היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע. ואחר שיצאו ונעשו על תכלית מציאותם על ידי הרעה אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבסמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית היחוד, יען שעיקר עצמותם הם משורש אחד, ועל ידי זה הם יוצאים תיכף מרעה לטובה ואז הם מתגלים לכל טוב ואין בטובה למעלה מהם.
הנגע והעֹנג הם שני הפכים. אין טוב יותר מהענג, ואין רק יותר מהנגע. אותיות שתי המילים הללו שוות. מדוע? כי הנגע הוא סיבת הענג.
על ידי הכוחות של הרע, המציאות מופיעה בצורה מלאה, בכל הכוחות והתכונות שלה. אופיו של הטוב שהוא מתחשב באחרים, לא רוצה לפגוע ולהזיק, ולכן הוא לא פועל בשיא הכח והעוצמה.
דוגמא לדבר – נניח שצריך להופיע בעולם מכשיר שניתן לגלוש בעזרתו באינטרנט בכל רגע ומכל מקום. האם ימציאו מכשיר כזה כדי לשמוע שיעורי תורה? בראשית הדרך, המכשיר מופיע דרך הרע, דרך ענייני זוהמה ותועבה. לממציאיו לא מפריע שמשפחות יתפרקו, שאנשים יהרסו את עצמם ואת חייהם. הם רוצים כסף, כבוד וכדומה, ולא מתחשבים כלל באחרים.
הטוב מתחשב, נזהר לא לפגוע, לא לומר לשון הרע ולא לעסוק בתועבות – אז הוא לא יכול להצליח להתפשט. דרך הרעה המציאות מופיעה בצורה קיצונית וחזקה, עם כל השכלולים והתכונות.
לאחר שהעולם יוצא אל הפועל על ידי הרעה – מגיע הטוב והופך את הנגעים הללו לעונג. משתמש בכוחותיו של הרע – לטוב.
לכן "יצר לב האדם רע מנעוריו". כדי שאדם יוציא את כוחותיו אל הפועל, צריך לפתח לו את האגו, לתת לו תחושה של חשיבות ושל רצון לפעול ולהצליח. אחרי שכוחותיו הופיעו בצורה חזקה – הטוב משתמש בכוחות הללו לדברים טובים.
אנו צריכים להיזהר לא להיות חלק מהרע. המכשירים הסלולריים, למשל, נמצאים עדיין בשלב שהם שוטפים את העולם ומונעים על ידי כוחות של רוע. חלילה לנו להיות חלק מהרע. אנו צריכים להיות חלק מהטוב. להיזהר לא להישטף במי המבול, אלא לשמור על עצמנו ולהישאר קשורים לטוב.
אנו מאמינים שה' עשה את האדם ישר. זוהי אמונה בה' ובטובו, שמביאה את האדם לשמוח בהצלחה של אחרים, להיזהר לא לפגוע באחרים, למחול כשמישהו פוגע בו.
כשאדם נפגע – הפגיעה היא חלק מהתפיסה המוטעית של האדם. האגו הוא זה שנפגע. האדם צריך להבין שיש לו כוחות ועוצמות גם כשהוא פועל בטוב, ומתוך קשר ואהבה למציאות.
את התכונות שהטביע בנו היצר הרע במשך 13 שנים, אנו צריכים להפוך לטוב, מתוך הישרות הטבעית והפנימית שבנו. כך נזכה לעבוד את ה' "בשני יצריך" – ביצר הטוב וביצר הרע.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
שיעור מעולה. תודה