מידת הזריזות
רבים מבינים את מעלת הכתיבה ככלי להבנת הנלמד ולהפנמתו, אך בכל זאת נמנעים ממנה.
הסיבה המרכזית לכך היא העצלות – הכתיבה דורשת מאמץ, ריכוז והתגברות על הסח הדעת.
מנגד, מידת הזריזות, ההפך מעצלות – מביאה את האדם לכתוב במרץ מתוך רצון להבין, לזכור ולהחיות את הלימוד.
הזריזות איננה נחלת בית המדרש בלבד, היא באה לידי ביטוי בכל תחום בחיים – למשל סידור החדר או שימוש נכון בזמן. אפילו דקה של המתנה בחדר האוכל יכולה להפוך להזדמנות ללימוד.
גם בהלכה ניכר עיקרון זה: נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה של אדם ששכח לברך לאחר שסיים לאכול.
לדעת בית הלל – יברך במקום שנזכר, אך לדעת בית שמאי – עליו לשוב למקום האכילה ולברך. הגמרא מציינת שראוי לנהוג בעניין זה כבית שמאי – מכאן אנו לומדים עד כמה ראוי להתגבר על העצלות, גם כאשר כביכול מקשה עלינו ולא נוחה.
זריזות איננה דווקא תנועה מהירה של הגוף, לפעמים, הזריזות האמיתית היא תוצאה של ריכוז עמוק, ומיקוד פנימי: אדם שזריזותו פנימית – עובר ממעשה למעשה כשהוא ממוקד בכל אחד מהם מבלי להתפזר.
מידת הזריזות מוזכרת בספר מסילת ישרים שכתב הרמח"ל ומחדשת לנו כמה נקודות חשובות (מסילת ישרים, ז׳):
וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתוב בו (בראשית יח, ו): וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי וגו', ויתן אל הנער וימהר. רבקה, (בראשית כד, כ) ותמהר ותער כדה וגו'. וכן אמרו במדרש (במדבר רבה י, ה): ותמהר האשה וגו' (שופטים יג, י), מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה. ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשית מצותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו. ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו.
ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.
כותב הרמח"ל שמידת הזריזות נובעת מן ההתלהטות הרוחנית הפנימית, אך במידה והדברים לא יגיעו מהפנים אל החוץ, תהיה תנועה הפוכה:
המעשים החיצוניים יעוררו את הנפש הפנימית ויציתו בה את ההתלהבות.
משל לכך זהו רכב ביום חורף קר שאינו מניע – אם דוחפים את הגלגלים, המנוע מתחיל לפעול, והרכב נדלק.
הנמשל לרכב זהו האדם – לכתחילה הדברים צריכים לקרות ולהגיע מהפנים אל החוץ כך שהנפש הפנימית, הניצוץ הפנימי מניע את האדם למעשיו החיצוניים, כמו שרכב במצבו התקין פועל כך שהמנוע הפנימי מניע את הרכב לנסוע בפועל.
כאשר אין את הניצוץ הפנימי המניע את האדם למעשים, הדברים יקרו מהחוץ אל הפנים: מעשים חיצוניים הם אלה שידליקו את הניצוץ הפנימי, את נפשו של האדם למעשיו בפועל, כמו שכאשר רכב לא מניע לקראת נסיעה – נדרשת עזרה חיצונית – דוחפים את הרכב מעט וזה מניע אותו לפעול.
ישנו סיפור מפורסם על אחד מאדמור״י חסידות גור, המבטא את מעלת הזריזות והדיוק בזמנים:
חתנו של האדמו"ר פנה אליו וביקש:
"הגיע לעיר חסיד עשיר גדול. זו הזדמנות חד-פעמית לבקש ממנו תרומה עבור מצווה חשובה״.
האדמו"ר הידוע בדיוק ועמידה בזמנים, קבע זמן מדויק להיפגש עם אותו אורח חסיד.
אותו חסיד איחר לפגישה, האדמו"ר אכן קיבלו, אך לא ביקש את עזרתו בתרומה.
החתן נדהם:
"אבל מדובר בתרומה גדולה מאוד, מדוע האדמו״ר לא ביקש מהחסיד את עזרתו?״.
השיב לו האדמו"ר:
"עבר הזמן שהוקצב לשיחה. והזמן – יקר מהתרומה."
באירוע אחר, כשנשאל האדמו"ר עלי ידי חתן לפני חתונתו:
"באיזה ספר מוסר אקבע את לימודי?"
האדמו"ר הצביע על השעון ואמר:
״זהו הגדול שבספרי המוסר. כל רגע שאבד – לא ישוב עוד."
זו תפיסת חיים – לא להיות עבד של הזמן, אלא אדון על הזמן – כדברי הריה"ל בביטוי המיוחד:
"עבדי הזמן – עבדי עבדים הם. עבד ה' – הוא לבדו חופשי״.
ר' יהודה קרא לכל המציאות והעולם המעשי תחת הכותרת 'הזמן', ולעבדי הזמן – קרא עובדי עבדים. כלומר – אל לו לאדם להיות עבד של הזמן, אלא על האדם להיות האדון על הזמן. שלא יהיו אחרים שישלטו על הזמן שלנו, אלא על האדם להיות בעל הבית על הזמן.
להיות זה ששולט על הזמן, זו גם נקודה מרכזית המבטאת את מידת הזריזות.
כאשר אדם אדון על הזמן – זה גורם לו להיות זריז ולנצל כל רגע, אך כאשר אדם עושה את הדברים לאט – הוא מאפשר לזמן לשלוט בו, עובר הזמן והוא שולט על האדם.
חשוב לציין כי יש להבחין בין זריזות נכונה לבין חיפזון, לא בכל מצב הזריזות היא חיובית.
אמרו חז"ל: "מתון מתון" – יש מצבים שבהם על האדם לנהוג במתינות, במיוחד כשכעס עלול להביא אל הזריזות ולהפוך את האדם לעיוור כלפי המציאות שסביבו.
גם בלימוד תורה, לא תמיד צריך לנהוג בזריזות ולעיתים יש דווקא צורך במתינות, בהעמקה, בהקשבה.
לעיתים, דווקא ההתעכבות והשהייה הן הביטוי לאהבת ה' ולכבוד לדברו.
כמו בכל המידות, על האדם לפעול על פי שיקול הדעת – מתי להשתמש במידת הזריזות ומתי במידת המתינות – איפה מתבקשת הזריזות (להגיע בזמן, לקום לתפילה, להגיש עזרה), ואיפה דווקא המתינות נחוצה (בלימוד, ביחסי בין-אישיים).
כאשר האדם זריז מתוך אהבת ה'– יש בזה קדושה, אך כאשר הזריזות נובעת מעצבנות למשל – דווקא אז כדאי להשתמש במידת המתינות, להתעכב ולהירגע.
שנזכה בעזרת השם להשתמש בצורה המדויקת במידת הזריזות ובמידת המתינות ובכך חיינו יהיו מנוצלים, בעלי משמעות ושמחה לאורך ימים ושנים טובות בעזרת השם.