שלוש פתיחות לפרשת "ואלה המלכים"
בסיום הפרשה מופיעה פרשת מלכי אדום1:
וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם בֶּלַע בֶּן בְּעוֹר וְשֵׁם עִירוֹ דִּנְהָבָה.
וַיָּמָת בָּלַע וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו יוֹבָב בֶּן זֶרַח מִבָּצְרָה.
וַיָּמָת יוֹבָב וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי.
וַיָּמָת חֻשָׁם וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית.
וַיָּמָת הֲדָד וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה.
וַיָּמָת שַׂמְלָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר.
וַיָּמָת שָׁאוּל וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר.
וַיָּמָת בַּעַל חָנָן בֶּן עַכְבּוֹר וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב.
פרשה זו נדרשת בהרחבה ובעומק בחכמה הפנימית, כמקור לעניין שבירת הכלים ותיקונן.
בזוה"ק מובאות שלוש פתיחות של חכמים לפרשה זו.
הפתיחה הראשונה2:
ר' ייסא פתח ואמר: "הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד". בוא וראה, כשעשה הקב"ה את העולם וחילק את הארץ לשבעה תחומים מחולקים כנגד שבעים השרים הממונים, והקב"ה חילק אותם לשבעים אומות, כל אחד ואחד כראוי לו, כמו שכתוב: "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ומכל השרים הממונים שנמסרו לכל האומות אין בזוי לפני הקב"ה כמו הממונה של עשו. מדוע? מפני שהצד של עשו הוא צד הטומאה…
בוא וראה, "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום". "בארץ", מצד המדרגה שלו שהיא מדרגת עשו, שכתוב: "עשו הוא אדום", וכולם באו מצד רוח הטומאה. "לפני מלוך מלך לבני ישראל", משום שאלו המדרגות… קודמות, ולכן אמר יעקב: "יעבור נא אדוני לפני עבדו", משום שהמדרגות של עשו קודמות להכנס, ולכן "לפני מלוך מלך לבני ישראל", שעד עתה לא הגיע הזמן של מלכות שמים לשלוט ולהתאחד בבני ישראל, ולכן אמר: "יעבור נא אדוני לפני עבדו"…
העובדה שמלכי אדום מלכו "לפני מלוך מלך לבני ישראל" איננה מקרית, אלא זהו סדר העולם. במקום נוסף3 מרחיבים חז"ל את היריעה:
ישראל הם המוח העליון של העולם. ישראל עלו במחשבה בתחילה. עמים עובדי כוכבים ומזלות שהם קליפה – הקדימו, שכתוב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל".
הסדר שברא הקב"ה בעולמו הוא, שהקליפה קודמת לפרי. כך כותב ר' צדוק בענין זה4:
ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאיתא ריש ברכות (ב'.). כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי אשב בחושך אדע כי אחר כך ה' אור לי (מיכה ז' ח'). כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי.
המפגש של האדם הוא עם הקליפה, ורק אחר כך עם הפרי. אולם, בצד המחשבתי – הפרי קודם. הפרי הוא התכלית, ולמענו נוצרה הקליפה, אך בהופעה בעולם הזה – מופיעה הקליפה קודם, בחינת "סוף מעשה בחשבה תחילה".
דוגמא לכך ניתן לראות ביצירת האדם. פשוט הוא, שהנשמה קודמת לגוף, וממנה בא האדם לעולם. אף על פי כן, הגוף מופיע קודם לכן, ורק כשהגוף מתפתח ומופיע בעוצמה גדולה – מתחילה הנשמה להופיע.
כדי שתוכל הנשמה להופיע, יש צורך בכלים. הכלים קודמים, ורק אחר כך נוצק התוכן לתוך הכלים. ללא כלים – אין יכולת לתוכן להופיע.
"בונים בחול ואחר כך מקדשים" – בבנין בית המקדש מתעסקים פועלים פשוטים, הנכנסים למקום קודש הקודשים בבגדי עבודה, וללא כל הכנות מיוחדות. רק אחרי הבניה מקדשים את המקום, ואז אסור להיכנס אליו מלבד הכהן הגדול פעם אחת בשנה. רק לאחר שהכלי מוכן – ניתן ליצוק לתוכו את התוכן הראוי.
הכלים הם הצד בו מתבטאת עבודתו של האדם. הכלים מופיעים בעולם המעשה, ועל כן יכול האדם לפעול בהם. על כן הם מופיעים בעולם על ידי האומות, שכן יכולת הבחירה היא תוצאה של הסתר פנים, ונתינת אוטונומיה לעולם הזה, דבר המאפשר עבודה זרה. רק לאחר בניית הכלים – יכול התוכן להופיע, ואם יופיע התוכן בצורה חזקה ללא שהכלים מוכנים – לא יעמדו הכלים בפני העוצמה וישברו.
הפתיחה הראשונה לפרשה זו מדגישה את קדימותם של מלכי אדום למלכי ישראל – קדימות הכלים לאור הניצוק לתוכם.
הפתיחה השניה5:
ר' חייא פתח ואמר: "ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו. כה אמר ה' עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו". בוא וראה, כמה הבטיח הקב"ה לישראל בכמה מקומות שינחיל להם עולם הבא… שלוש דרגות כאן, בתחילה יעקב, ולאחריו ישאל ולאחריו ישורון… ואלו השמות כולם עולים לאחד. "יקב עבדי", פעמים שהוא עבד, כעבד שיש לו מצוות רבו, ולעשות רצונו. וכן "ישראל בחרתי בו", לשרות בו, וכולם בסוד העליון הם. כתוב: "בוראך יעקב ויוצרך ישראל", וכתוב: "כה אמר ה' עושך", כל אלו הדרגות עולות לאחד, והרי נאמר: בורא, יוצר עושה, וכולן מדרגות אלו על אלו, וכולם אחד…
בפתיחה זו עומדים חז"ל על מציאותם של העולמות הנפרדים – הבריאה, היצירה והעשיה, הרמוזים בשמותיו של יעקב.
בריאה, גם לשון בר – חוץ. אלו הם עולמות שהקב"ה נתן להם מציאות של חיים כביכול מחוץ למציאות הרוחנית. מבחינתנו, אלו הם עולמות בהם יש כביכול אוטונומיה של חיים וחוקים טבעיים, שאינם קשורים במישרין למציאות האלוקית.
זוהי הבחינה של מלכי אדום. מציאות של עולמות הנפרדים מן המציאות האלוקית.
תפקידם של ישראל הוא לקשור את העולמות הנפרדים למקורם.
בספרים מובא6, ש"אין הדין נמתק אלא בשורשו". מציאות הנפרדת כביכול מהמציאות האלוקית היא מציאות של דין. מציאות הנבחנת לעצמה, ומבודדת מן הכוחות הרוחניים המחיים אותה.
זוהי "ארץ אדום", מקום הדין.
כיצד ניתן לתקן דין זה? על ידי החזרת הדבר לשורשו7.
משל לכך ניתן לראות בדברי חז"ל8: "אמר ר' חנא בר בזנא אמר ר' שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת". החלבנה לעצמה – ריחה רע, אולם כשהיא בתוך הקטורת – היא מוסיפה לריחה הטוב.
הדין העומד לעצמו הוא קשה ותקיף. תיקונו הוא על ידי הכללתו בכלל, וקישורו אל שורשו – אל מקור חיותו הרוחנית, שאז הוא מתמתק – מתברר כי אין הוא עומד לעצמו, אלא יונק ממקור החיים.
כאשר ישראל שולטים, ומולך מלך לבני ישראל, אז יש מקום גם לכוחות של הדין – לכוחות החומר. כולם הם בריאה אלוקית, וכולם יכולים לעלות לשורשם – אך לא לשלוט.
זהו התיקון שעושים ישראל בעולם, בחברם את מלכי אדום – את כוחות החומר והדין אל המציאות האלוקית מתוך שליטתם בכוחות אלה.
הפתיחה השלישית9:
ר' יהודה פתח ואמר: "אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאום ה' וגואלך קדוש ישראל"… ועוד, "אל תיראי תולעת יעקב", מה תולעת, אין לבריה בעולם כמו תולעת המשי הזו, שכל בגדי כבוד יוצאים ממנה, בגדי המלכים, לאחר שזורעת זרע מתה, ולאחר מכן מאותו זרע שנשאר ממנה מתקיימת כמקודם, והרי היא חיה. כך ישראל הם כתולעת הזו, שלמרות שמתים – יחזרו ויחיו בעולם כמלפנים.
והרי נאמר: כי הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל". מהו "כחומר"? אלא זהו חומר של אותה זכוכית, שאף על פי שנשבר, מיתתקן, ויש לו תקנה כמקודם.
"מתי ישראל", זהו עץ החיים, שמשום שישראל הם מתדבקים בעץ החיים, משום כך יהיה להם חיים ויקומו מהעפר, ויתקיימו בעולם, ויהיו לעם אחד לעבוד את ה', כמו שנאמר: "לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד".
התהליך שמתארים חז"ל, העובר על התולעת, הוא תהליך של מיתה ושיבה לחיים. התולעת הולכת וגדלה, עד שמתחילה לטוות לעצמה קורים. בהשלמת הקורים מתה התולעת, וכביכול מסתיים התהליך. אך נשארת נקודת חיים פנימית, ממנה מתפתח לאחר מכן הגולם, וממנו הפרפר – ושוב שבה התולעת לחיים.
גם בפרשת המלכים מודגש תהליך דומה: "וימת… וימלוך תחתיו" – זהו ביטוי החוזר פעמים רבות. מיתה – ותקומה מחודשת.
חכמים דורשים על כך את הפסוקים בירמיה10:
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי. וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמוֹר. הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל.
יש כלים, ששבירתם אינה מיתתם, וניתן לתקנם. פרשת המלכים היא פרשת שבירת הכלים ותיקונם.
אידיאל גדול היורד אל העולם – נשבר, מעצם המפגש של אור גדול עם עולם החומר העכור. האידיאל מתנפץ לרסיסים, ויש צורך לאסוף את השברים ולתקן. ליצור כלים חדשים בהם יכול להופיע האידיאל בצורה טובה.
דוגמא בולטת לכך היא מעמד הר סיני.
ישראל במעמד הר סיני היו במדרגה עליונה. "אני אמרתי אלהים אתם"11. מדרגה זו לא היתה טבעית לישראל, ולא נקנתה על ידם בעמל וביגיעה. על כן לא עמדו ישראל במדרגתם זו. "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו"12.
אף הלוחות ככן. לוחות ראשונים היו במדרגה עליונה, עד שהיו ישראל למדים ולא משכחים, ומתבטל מלאך המוות מהם. אולם, מציאות זו לא החזיקה מעמד. במפגש של הלוחות עם המציאות שיש בה חטא – נשברו הלוחות.
השבירה איננה מוחלטת. התיקון בא בצורתם של לוחות שניים: "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". לוחות שניים, בהם יש לעמול, התקיימו בידם של ישראל. תפקידם של לוחות שניים לשוב לאותה מעלה של לוחות ראשונים, מתוך עבודת ישראל ועמלם, מתוך שמירת התורה והמצוות.
האידיאל האלוקי שהופיע בעולם עם בריאתו התנפץ, כביכול, ואין רואים את האור האלוקי בעולם. כביכול העולם מנותק מן המציאות הרוחנית. תפקידם של ישראל הוא לתקן את השברים – להשיב את העולם אל מדרגתו הראשונה, ולהכינו לקליטת האור האלוקי כראוי.
שיא התיקון הוא בתחיית המתים, שאף היא יש בה בחינה של שבירת הכלים – הפרדת הגוף מהנשמה, ותיקונו מחדש, בחיבורם יחד.
"אל תיראי תולעת יעקב" – אף שיש סיבה, לכאורה, ליראה, שכן כלפי חוץ נראית תולעת המשי כמתה – אל לה להתיירא. אין זו מיתה גמורה, אלא שבירה לשם תיקון מחודש ומשופר.
1 בראשית ל"ו, ל"א – ל"ט.
2 זוה"ק ח"א, קע"ז ע"א, בתרגום.
3 זוה"ק ח"ב, ק"ח ע"ב, בתרגום.
4 צדקת הצדיק, י"א.
5 זוה"ק ח"א, קע"ז ע"ב, בתרגום.
6 עץ חיים שער י"ג פי"א.
7 עי' ב"משוש הארץ", עמ' קע"ז,בענין זה.
8 כריתות ו' ע"ב.
9 זוה"ק ח"א, קע"ז ע"ב, בתרגום.
10 ירמיה י"ח, א'-ו'.
11 תהילים פ"ב, ו'.
12 שם, ז'.