שפת האותות

כאשר מביע משה את ספקותיו, האם יאמינו ישראל לדבריו, נותן לו ה' אותות, שיחזקו את אמונתם של ישראל בדבריו¹:

ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. ויאמר אליו ה' מה זה בידך ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו. ויאמר ה' אל משה שלח ידך ואחז בזנבו וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו. למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלהי אבתם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוצאה והנה ידו מצרעת כשלג. ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון. והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך ולקחת ממימי היאר ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאר והיו לדם ביבשת.

לפי דבריו של ה' ישנה הדרגה בסדר האותות, ואם לא יאמינו ישראל לאות הראשון – יאמינו לשני, ואם לא לשני, אז לשלישי.
דבר זה תמוה: האות הראשון הוא האות הגדול מכולם – מטה דומם הופך לנחש – בעל חיים – כלום יכול להיות דבר גדול מזה? האם יד שמצטרעת, שהוא דבר שאינו חריג לגמרי, יותר משכנע מאשר מטה שהופך לנחש?

נראה, שהנקודה המשכנעת באותות אינה החריגה מדרך הטבע. אם לא יאמינו לאות הראשון מה ישכנע אותם דוקא באות השני והשלישי?
מלבד שינוי הטבע, יש כאן שפה בה מדבר הקב"ה אל בני ישראל. כל אות נושא בקרבו מסר, שאמור לשכנע את ישראל ולחזק את אמונת הגאולה בקרבם.

האות הראשון הוא הפיכת המטה לנחש. ה' אומר למשה להשליך את המטה ארצה, ובכך הופך המטה לנחש. המטה, "מטה האלהים", המושלך ארצה, מסמל את דבר ה' היורד לארץ, בחינת "ותשלך אמת ארצה".
ה' אומר למשה שכאשר דברים אלוקיים יורדים ארצה, הם עלולים להפוך לנחש – הם נהיים חלק מן העולם הזה ועלולים להיות חלק מכוחות הרע, הרשע והפיתוי שבעולם². אולם דבר זה נכון גם לצד השני – הלקח מהאות הראשון הוא גם שהנחש – מקורו בעצם במטה. כוחות הרע שבעולם גם הם מקורם בכוחות אלוקיים.
ה' רוצה לומר לישראל שגם מצרים – "התנים הגדול"³ – יונק את כוחו ממקור אלוקי, ולכן ישראל אינם צריכים לחשוש מהם.
באות הראשון השכנוע הוא מצד מצרים – ה' אומר לישראל שגם מקור כוחם של מצרים הוא בעצם אלוקי, וישנו כאן מטה שהפך לנחש, ועל כן אין להם לחשוש.

האות השני ניגש לענין מכיוון אחר. אם האות הראשון לא יספיק, מנסה משה לשכנע את העם בהכרת כחם וחסנם של ישראל. חז"ל אומרים⁴:

אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב 'והן לא יאמינו לי וגו", וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל (וגלוי לפני הקב"ה שמאמינים ישראל). אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים דכתיב 'ויאמן העם' בני מאמינים 'והאמין בה". אתה אין סופך להאמין שנאמר 'יען לא האמנתם בי וגו". ממאי דלקה (מנין שלקה), דכתיב 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו".

הצרעת מגיעה כאשר ישנו חסרון באמונה. כאשר ההנהגה המעשית לא יונקת את כוחה מעולם אמוני – ישנו "נתק" ("נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא"⁵), הגורם לבשר למות – וזוהי צרעת. האות השני בא לומר שהכח המניע את העולם המעשי הוא האמונה, וכאשר ישראל יאמינו בהיותם "מאמינים בני מאמינים" הרי שכח זה בכחו לגבור על המכשולים שמציבה המציאות המעשית, ומצרים לא תוכל לעמוד בפניהם.
האמונה בכוחם של ישראל – זהו המסר שנושא האות השני.

אם שני אותות אלה לא יספיקו, בא האות השלישי, ההופך את מי היאור לדם. היאור הוא כוחם של מצרים מבחינה פיזית. פגיעה ביאור היא פגיעה ביכולת הקיום של מצרים.
ה' אומר לישראל שגם כוחם הפיזי של מצרים פגיע, וביכולתו של ה' לפגוע בו, וגם הצד הזה, שנראה מאד מאיים בעיני ישראל, נתון בידיו של ה'. גם העוצמה החיצונית של מצרים יכולה להיפגע ברצונו של ה'.

האותות הם בעצם אותיות, הם השפה שבה מדבר ה' אל ישראל ומחזק את כוחם ואת אמונתם בבשורת הגאולה.
האותות שניתנו לישראל במצרים כוחם עמהם גם היום. בעמדנו מול אויבים עלינו לזכור את שלושת האותות. עלינו לדעת שמקור הכח של האמונה הוא במטה האלהים הפועל גם היום.
יחד עם זה עלינו לחשוף את כח האמונה שבקרבנו. מאמינים אנחנו בני מאמינים, ואין כח היכול לעמוד אל מול כח האמונה.
ו"המשכנע" המעשי העכשוי הוא האות ההופך את מי היאור לדם, האומר בעצם שהכח הפיזי ומקור השפע של אויבנו אף הוא פגיע ולא לעולם חוסן.

יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו.

---

¹ שמות ד', א' – ט'.
² "מטה" בגימטריה "דן". שבט דן מסמל את עניין הדין כדברי הגמרא (פסחים ד' ע"א): "ההוא דאמר דונו דיני, אמרי: שמע מינה מדן קאתי, דכתיב: 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל'". המשך ברכת דן הוא: "יהי דן נחש עלי דרך". הנחש הוא קלקולו של הדין, המתוקן על ידי החֹשן (אותיות נחש) המכונה "חושן המשפט", ואכן: "החשן מכפר על הדינין" (זבחים פ"ח ע"ב).
³ יחזקאל כ"ט, ג'.
⁴ שבת צ"ז ע"א.
⁵ ויקרא י"ג, ל'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *